וואלה! יהדות בשיתוף בית ההוראה שע"י מכון הלכה חב"ד במדור שבועי מרתק - והשבוע: האם על משה להחזיר את הכסף שמצא בתוך התריס בדירה שמכר לו תנחום (שהייתה של אביו), שגילה בעצמו על כך בחלום הלילה?
רקע:
תנחום התעורר בבעתה מחלום שחלם וחזר על עצמו מספר פעמים. בחלומו רואה הוא את אביו שנפטר לפני כשנה אומר לו:
'בני היקר, תדע לך שבדירה שהייתה שלי ושל אמך ז"ל, שמכרת לפני כחצי שנה - ישנו אוצר גדול של מאה אלף דולר שהחבאתי ליום פקודה. אוצר זה נמצא בקופסה של התריס בחדר ההורים בו ישנו. אנא ממך, קח את האוצר!'
ראשיתו של הסיפור בדירה שמכר תנחום, שהייתה שייכת להוריו שנפטרו לבית עולמם. הלה מכר את הדירה למשה, תושב השכונה, והכל היה בסדר.
עד לאותו הלילה בו חלם את החלום הנ"ל. בכל פעם שנרדם - חזר תנחום וחלם על אביו שוב, האומר לו את מיקומו של האוצר המסתורי.
קם תנחום בבוקר, והחליט שאמנם זהו רק חלום, אך מה אכפת לו לנסות לדעת האם אכן יש אמת בחלום זה.
התקשר תנחום למשה לו מכר את הדירה וסיפר לו על החלום המוזר, וביקש ממנו לקפוץ רגע ולבדוק האם אכן יש כסף בתריס הנ"ל. השיב לו משה שכרגע על הבוקר הוא לחוץ מאוד לצאת לעבודתו אך אין לו שום בעיה שיבוא בערב על מנת לבדוק האם הכסף אכן שם, ובאם כן - יקחהו.
מיד עם ניתוק השיחה רץ משה בעצמו לבדוק זאת, ואכן החלום היה אמיתי: מאה אלף דולר שכבו שם בחבילות מסודרות!
מיהר משה לקחת את החבילות ולהסתירם במקום אחר. וכאשר בא תנחום לבדוק בערב את התריס - לא מצא מאומה, ויצא מביתו של משה מאוכזב כלעומת שבא.
עודו עומד מהורהר מחוץ לביתו של משה, תוהה הוא בקשר לחלום המוזר שחלם, יכל תנחום לשמוע את צעקות השמחה של אשתו של משה, עת התברר לה על מה היה הביקור של בעלי הדירה לשעבר, ואיך שמשה עצמו הצליח לזכות בסכום העצום שהיה מונח בתריס הנ"ל בזכות חלומו של תנחום, לפני שתנחום הגיע.
תנחום חש מרומה מאוד. עתה ידע כי החלום אמיתי הינו לגמרי.
בזעם רב פרץ תנחום לביתו של משה צרח עליו: כלום לא שמעתי איך אתה מרמה אותי?? הסכום אכן היה שם ואתה לקחתו! גנב!!!
אלא שמשה טען בפניו כך: האם זה שסיפרו לך בחלום שיש שם כסף - הקנה לך את הכסף במתנה? תוכיח לי שהכסף הזה שייך דווקא לאביך ולא למישהו אחר שהיה בדירה לפניו והטמין את זה - ואחזיר לך. אך כל עוד ולא תוכיח לי - איני מאמין לחלומותיך ואין הם הוכחה בשבילי לכך שהכסף אכן שייך לך.
ונשאלת השאלה:
עם מי הצדק: לאחר שראינו שהחלום אכן היה אמיתי והכסף היה בתריס בחדר ההורים - האם הוא אכן שייך לתנחום, או שעליו להביא הוכחה לכך שאביו דווקא שם את זה שם בשבילו, ואם לאו לא יקבל הכסף?
תשובה בקצרה:
אם ישנה הוכחה לכך שאביו הוא זה שהטמין את הכסף (כגון שאביו קנה את הדירה מקבלן וא"כ הוא היחיד שגר בה והיחיד שהיה יכול להטמין את הכסף) - על משה להחזיר את הכסף לתנחום; ואם אין הוכחה ברורה - הכסף של משה.
תשובה בהרחבה:
ראשית, התורה הקנתה ליורשים את ממונו של המוריש מיד עם פטירתו. ע"כ, גם דברים שלא ידע מהם היורש נקנים לו מיד, היות ומדין תורה אין זה תלוי בידיעתו של היורש, אלא מיד כשמת המוריש - עוברים כל נכסיו ליורש, גם מה שלא ידע מכך כלל. בשל כך לכאורה יש לומר שסכום הכסף שהיה בקיר, קנוי לתנחום מאביו מהרגע שאביו נפטר.
ועל כן אם יש לנו הוכחה ברורה שהכסף שהיה טמון בתריס היה שייך לאביו של תנחום, כגון שהיה שם שטר ברור המורה על כך, או שהדירה נקנתה ע"י אביו של תנחום מקבלן והוא היחיד שגר בה (וא"כ גם היחיד שיכל להטמין שם כסף) - הרי שעל משה להחזיר לו את הכסף שירש מאביו, אע"פ שלא ידע ממנו כלל, שהרי פשוט שלא התכוון תנחום למכור למשה את הדירה יחד עם הכסף הנ"ל (במידה והיה יודע מכך), וא"כ מעולם לא וויתר על זכותו בכסף (שהוקנה לו מיד לאחר מיתתו של אביו) ועל משה להשיב לו את כל הסכום.
יודגש כי האמור לעיל הוא רק באם יש הוכחה ברורה לשייכות הכסף לתנחום/לאביו של תנחום, אך לא בשל החלום, שכן אם אין לנו הוכחה ברורה לכך - הרי שכבר נאמר בגמרא ש'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' ונפסק בהלכה שאין החלום יכול לשמש כראיה, אע"פ שיודע מן החלום את הסכום ואת המיקום המדויק ומספר השטרות וכו'.
הסיבה לכך היא מהמובא בגמרא בשם רבא, שחלום שנאמר לאדם ע"י מלאך - אלו דברים אמיתיים, שעליהם נאמר בתורה 'בחלום אדבר בו', אולם חלום שנאמר לאדם ע"י שדים - בוודאי מעורב בו דבר שקר, ועל זה נאמר 'חלומות שווא ידברו'. אך היאך ידע האדם מניין החלום?
לפיכך, היות ואין לנו דרך לדעת מהיכן חלום זה מגיע (מלאך/שד) - חוששים שמא הוא חלום מהשד המעורב בו שקר, ועל כן נפסק בהלכה שאין החלום יכול לשמש לנו כעדות ברורה לומר של מי הכסף הנ"ל, אע"פ שגילה לנו נתונים אחרים נכונים אודות הכסף (סכום, מיקום, כמות שטרות וכו').
בשל כך, ללא הוכחה חיצונית ברורה שהכסף הונח שם דווקא ע"י אביו של תנחום - יכול משה לטעון שכל אדם אחר הניח שם את הכסף, וזכה בו משה תחילה ואין להוציא מידו.
מקורות: סנהדרין (ל.), ברכות (נה:), שו"ע חו"מ רנ"ה ס"ט, עיין בסמ"ע שם, משפטי התורה סימן ס"ד.
נ.ב. אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו. נכתב ע"י הרב יצחק איתן מזרחי, מכון הלכה חב"ד. לתגובות: publish@smslarav.co.il