בשבת נקרא בבית הכנסת את פרשת ויקהל שבה התורה הקדושה מפרטת כיצד יש לתרום למשכן וכותבת: "וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת".
האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו הסביר בשיעורו כי מפרשת השבוע למדים מסר חשוב מאוד: התרומה של האדם הולכת לפי כוונת ליבו של התורם.
הרב פינטו הסביר זאת על פי סיפור:
ידוע שהאדם הראשון שהקים את הישיבה הראשונה במתכונת כמו שהיום, הוא רבי חיים מוולוז'ין שהיה תלמיד של הגאון מוילנא. לרבי חיים מוולוז'ין היו שלוחים, שד"רים שהיו עוברים ממקום למקום לאסוף כסף לישיבה של רבי חיים מוולוז'ין. אחד השלוחים שהיה נוסע בין כל הכפרים של היהודים היה מביא מידי פעם את הפנקס עם הרשימות של האנשים שנתנו צדקות לרבי חיים מוולז'ין שיראה כמה תרם, שיתפלל על התורמים ויחשוב על כל אחד שתרם.
אחד האיכרים היה נותן בכל פעם סכום גדול של מאה רובל, רבי חיים מוולז'ין היה שמח מאוד מאותו איכר והיה מתפלל ומברך אותו בכל פעם. שנה אחת אותו גבאי קנה בגדים חדשים וביקש מרבי חיים מוולז'ין לקנות סוס חזק שירכב מהר, רבי חיים מוולז'ין הסכים ואותו אדם התחיל לרכב עם סוס חזק וכרכרה מפוארת.
כאשר בא אותו שד"ר לאותו איכר, אמר לו האיכר שמעכשיו הוא מפסיק את התרומה של המאה רובל שהוא תורם מידי שנה והוא גם מצטער על מה שתרם בעבר את הכסף. אמר לאותו שד"ר, הכסף שאני תורם לכם הולך לבגדים היפים שלך ולסוס והכרכרה המפוארים שלך, לזה אני לא תורם כסף. אני עובד קשה בשביל לתת צדקה ואתה לוקח את זה לבגדים ולסוס, אני לא מסכים לתרום יותר.
עבר זמן, רבי חיים מוולז'ין ראה את כל הפנקסים של התרומות, ופתאום הוא רואה שאותו אדם שהיה נותן מאה רובל הפסיק לתת. קרא רבי חיים מוולז'ין לאותו שד"ר ושאל אותו למה אותו אדם הפסיק לתרום. סיפר לו השד"ר את מה שקרה עם אותו איכר, ראה את הכרכרה ראה את הבגדים שלי, החליט שהוא לא רוצה יותר לתרום. מיד עלה רבי חיים מוולז'ין לסוס ורכב לאותו אדם. נכנס אליו רבי חיים מוולז'ין ושאל אותו אם הוא למד פעם תורה או גמרא, אמר לו אותו איכר לא, אני אדם פשוט אבל פעם למד חומש.
פתח לו רבי חיים מוולז'ין את פרשת השבוע והראה לו את הפס' "וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" שבצלאל ידע לחשב מחשבות של הכסף והזהב שתרמו בני ישראל. אמר לו כל אדם שתרם כסף למשכן, בצלאל היה יודע כמה מתוך תרומתו היה לשם שמיים. אם כל תרומתו של האדם הייתה לשם שמיים זה הלך לקודש הקודשים, הייתה תרומה פחות לשם שמיים הכסף הלך לשולחן או לכלי אחר. בצלאל ידע לכוון את כל הכסף והזהב על פי המסירות והלשם שמיים שהאדם תרם.
אמר רבי חיים מוולז'ין לאותו אדם, תדע כל מה שנותנים צדקה לישיבה זה דבר גדול, כמה שאדם נותן יותר לשם שמיים זה הולך יותר לתורה. אדם שנותן את התרומה לשם שמיים חזק ביותר, זה הולך ממש ללימוד התורה לאש של התורה לקודש הקודשים. אם אדם נותן את התרומה בשביל אינטרס או בשביל שידברו עליו שהוא תרם או בשביל שאחרים יראו שהוא תרם לישיבה וירצו לעשות איתו עסקים או כל מיני דברים אחרים, אז הכסף הולך לדברים אחרים של הישיבה, יש בזה זכות גדולה של צדקה אבל זה לא הולך לקודש הקדושים כמו שהאדם נותן. על פי הכובד והמסירות של האדם שנותן, כך הקב"ה מכוון את הכסף לאן שילך, לבגדים של הגבאי או ללימוד תורה של התלמיד שלומד.
וידוע הסיפור על מור זקננו, רבי ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי" שהייתה לו קופה בידי הרבנית שקרא לה "קופה של בית הכסא", אם היה יודע על אנשים לא טובים שעוסקים בדברים לא טובים ונותנים צדקה, הוא היה אומר לרבנית שבכסף הזה תקנה את הדברים של בית הכסא. אוכל לבית או דברים אחרים, היה מכסף של אנשים טהורים ואנשים קדושים.
לכן מתי שאדם נותן לשם שמיים מכל הלב, ידע שהקב"ה עילת העילות וסיבת הסיבות יגלגל את אותה צדקה למקום הנכון והטוב ביותר שילך לאש של התורה ולא ילך לדברים בטלים ועל דברים ריקים.