פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והשבוע: האם המצה שאנחנו אוכלים בפסח - חייבת להיות שלנו?
שאלה:
שלום לכבוד הרב. אני ומשפחתי מתארחים במלון בחג הפסח, והתלבטנו בשאלה ששמעתי באחד השיעורים. הרב בשיעור אמר שעל מנת לצאת ידי מצות אכילת מצה בליל הסדר, כל אחד מחויב לזכות במצתו לפני החג. ורציתי לדעת מה לעשות אם אנחנו מגיעים ממש לפני החג ולא יהיה לנו זמן לקיים את הקנין הנצרך?
תשובה:
שלום לשואלים הנכבדים. אסביר מעט מה אותו הרב התכוון וניגש ב"ה לשאלתכם.
ידוע שבחג הסוכות לכל אדם צריך להיות בעלות על הלולב שלו, מכיון שנאמר במצות לולב 'ולקחתם לכם', ואין אדם יוצא בלולב ששאל מחברו, אולם מה הדין במצה בפסח? האם גם המצה צריכה להיות בבעלות האדם או שמא ניתן לצאת באכילת מצה של אחרים.
הנה בגמרא (פסחים לח,א) למדנו דגם במצה יש דין 'לכם' כשם שיש בלולב, ולמדים זאת בגזירה שוה, דכתיב: לחם לחם, שכתוב במצה "לחם עוני", ובחלה כתיב "והיה באכלכם מלחם הארץ". מה להלן משלכם, אף כאן משלכם.
ולכן היה נראה לכאורה שכל אדם מחויב לקנות לעצמו מצות, או אם הוא מוזמן לליל הסדר יש לעשות קנין על המצות המוגשות לו לפני האכילה, שאם לא כן המצה נחשבת כשאולה ואין הוא יוצא בה ידי חובת מצוות אכילת מצה בליל פסח.
אלא שהרא"ש (פסחים פ"ב סי' יח) והרמב"ם (פ"ו מהל' מצה ה"ז) למדו גמרא זו באופן אחר, שאין כוונת הפסוק שהמצה תהיה בבעלות האוכל אלא הפסוק רק בא למעט מצה גזולה. וז"ל הרא"ש על דברי הגמרא דלעיל: "משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה, דגזירה שוה זו מקובלת...וכן כתב הרמב"ם דאין אדם יוצא במצה גזולה".
והביא הרא"ש את דברי הירושלמי (פ"ק דחלה ה"ט): "מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי אושעיא ע"ש שנאמר 'ובוצע ברך ניאץ ה'...ותו מסיק בה בירושלמי, רבי יונה אומר אין עבירה מצוה וכו'".
הנה למדנו מדבריהם שאין כוונת הגמרא בדין 'לכם' במצה כדין לכם בלולב שאין יוצאים בשאולה, אלא כוונת הפסוק רק למעט מצה גזולה. והוסבר דבר זה היטב בט"ז (סי' תנד סק"ד) שאין לאסור מצה שאולה, ושונה דין מצה שאולה מדין לולב השאול, כיון שבדין לולב, הלולב עצמו חוזר לבעליו, לכן כל זמן שהלולב נמצא ביד השואל אינו נחשב כלולב שלו, אבל מי ששואל מצה מחבירו כוונתו היא לאוכלה ולשלם לו דמים או ליתן לו מצה אחרת במקומה, לכן ודאי שבעת שלוקח את המצה היא נחשבת כשלו ממש. ודימה זאת למי שלוה מעות מחבירו, שכיון שמלוה להוצאה ניתנה לכן אותם מעות הם שלו ויכול הוא להוציאת ולשלם לו מעות אחרות תמורתן.
אולם ישנם פוסקים אחרים שחלקו על קביעה זו ולמדו מהגמרא דלעיל שיש חיוב שהמצות יהיו שייכות לאוכלן, יעויין בשפת אמת (סוכה לה ד"ה בגמ' אתיא) שכתב שצריכים להיזהר במצה של מצוה שתהיה שלו דוקא. וכשמתארח אדם אצל בעל הבית, יש לבעל הבית המארח להקנות לאורחים את המצות, ואין זה מספיק שרק מרשה להם לאוכלם כיון שהמצות צריכות להיות שלהם ממש על מנת לצאת ידי חובת המצווה, וסיים השפת אמת שהעולם אינם נזהרין בזה.
והנה נחלקו הראשונים בדין אדם המתארח אצל חבירו אם אומרים שהמאכל המוגש לפניו נחשב כשלו (עד כדי כך שיוכל לקדש בו אשה), או שמא אינו שלו ורק ניתן לו רשות לאוכלו. בקובץ שיעורים הסביר שחלקו בדין זה רש"י ותוספות (פסחים כט,א ד"ה בדין), שלרש"י אין האורח זוכה במאכל, ולעומתו תוספות סברו שהאוכל זוכה במאכלים. וכן גם סבר הר"ן (נדרים לד,ב ד"ה א"ל) שכתב שאם אדם הדיר את חבירו בלשון 'ככרי עליך', אסור לו לארח אותו כיון שהכיכר שמגיש לחבירו עדיין נשאר ברשותו ונחשב ככיכרו. עולה מדבריו שהמאכלים המוגשים לפני האורח נשארים ברשות המארח.
ואם כן לדברי רש"י והר"ן שהאורח אינו זוכה במאכלים, איך יצאו אורחים באכילת מצה בליל פסח. ולכן כתבו כמה פוסקים לחוש לכתחילה לדעתם ולזכות על ידי קנין במצות שכונתו לאכול לפני החג (כיון שבחג נמנעים מלעות קנינים).
אולם יש לדעת שמרבית הפוסקים לא חשו לחומרא זאת, וכל שכן במתארח במלון עבור תשלום, כמותכם שכבר שילמתם ואם כן נמצא שכל האוכל שאתם אוכלים נחשב כשלכם. ואף שבדרך כלל קנין נעשה ע"י הגבהת החפץ או קנין אחר, וכאן הרי לא עשיתם על מצות אלו שום קנין, יש לדעת שאף שבדרך כלל חכמינו הפקיעו וביטלו את קנין הכסף, אולם ישנם דברים שחכמים השאירו את קנין הכסף, כמו שפסק השולחן ערוך (חו"מ סי' קצט ס"ג). וכתב על זה הפרי מגדים (הובא בביאור הלכה סי' תרנו ד"ה ועיין) ונקט הרמ"א (שם) כדוגמא לדבר מצווה את הנותן מעות לקנות יין לקידוש שבת שקנה בקנין כסף ללא הגבהת הדבר, והוסיף ע"ז הביאור הלכה שכמו כן אתרוג, ולכן כל דבר מצווה בכלל.