ההגדה של פסח מתארת לנו שכנגד ארבעה בנים דיברה התורה: חכם, רשע, תם ומי שאינו יודע לשאול. לכל אחד מהם גישה שונה אל ליל הסדר. האחד מבקש ללמוד, השני ללעוג, השלישי תמה והרביעי אפילו לשאול אינו יכול. התיאור סוחף ומעורר הזדהות ואף חיוך, אך נדמה שבעל ההגדה משאיר אותנו בערפל - מי מבין ארבעת הבנים הוא הדמות החשובה בסיפור? האם זהו הבן החכם, שההגדה מבקשת להציבו כמופת לדורות? האם זהו הבן הרשע והאיום שהוא מגלם בשאלותיו? ואולי זהו דווקא זה שאינו יודע לשאול, שבשתיקתו מציב את האתגר הגדול ביותר?
אינספור הגדות ציירו את דמויותיהם של ארבע הבנים בדרכים שונות, ויצרו פרשנויות שונות לדמותם, אך האמת היא, שהגיבורים האמיתיים של משל ארבעת הבנים אינם הבנים, אלא מי שנוכחותם בסיפור כאילו מובנת מאליה - ההורים שלהם. ההורים אמנם נדרשים לתת לכל אחד מן הבנים מענה הולם לשאלותיו, לעתים אף מענה קשה, אך הרבה קודם לכן הם אלה שהצליחו לערוך את השולחן ולהושיב סביבו את ארבעת בניהם. הם היושבים במרכז השולחן, ומובילים את אותו ליל סדר סמלי שארבעת הבנים משתתפים בו. גם החכם, גם הרשע, גם התם וגם זה שאינו יודע לשאול מהווים חלק מליל הסדר. כולם שותפים רצויים ואהובים סביב השולחן. אפילו לבן הרשע מנחה אותנו ההגדה לענות. לא, חלילה, להימנע מלהזמינו להסב ליד השולחן. זהו, אם כן, סודו העמוק של סיפור ארבעת הבנים - עצם קיומו. עצם ישיבתם של ארבעה בנים שונים כל כך זה מזה סביב השולחן, וההחלטה הנחושה שלא לוותר על אף אחד מהם בשום מחיר, להקשיב בלב שלם לקול שמשמיע כל אחד מהם. להיות לעם.
סיפור ארבעת הבנים חוזר שוב ושוב בהיסטוריה, ומי כמונו יודע עד כמה יכול מראה עיניים להטעות. כמה פעמים גילינו שהבן החכם אינו באמת חכם? כמה פעמים למדנו (לעתים מאוחר מדי) שהבן הרשע אינו פועל מרשעות אלא דווקא מרצון לקרבה? על המילים "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" דרשו הדרשנים: כשלא ידענו להיות "אחד בלבד", כששכחנו את סוד האחדות של ארבעת הבנים סביב שולחן הסדר, אזי "עמד עלינו לכלותינו".
בפסח תשפ"ג, עלינו לזכור יותר מתמיד - אם נשכיל לשבת כולנו סביב שולחן אחד, אם נדע לקבל באהבה את ארבעת הבנים שסביב שולחן הסדר, אזי נזכה להיום לעם.
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, לא פחות.