פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והשבוע: האם מותר לנסוע לקברי צדיקים כשהם במקום סכנה?
שאלה:
שלום לכבוד הרב. אנחנו מתכננים נסיעה לקברי צדיקים ורציתי לשאול אם מותר לבקר גם אם עוברים דרך כפרים ערביים אף שהדבר גובל בסיכון מסויים?
תשובה:
שלום לשואל הנכבד.יש להבחין בשאלה זו בין אדם הרוצה לחבול בעצמו, לאדם המסכן את עצמו, ונסביר ב"ה:
לגבי הרוצה לחבול בעצמו למדה הגמרא (ב''ק צא) שאין אדם רשאי לחבול בגופו, שאין גופו של אדם כממונו שרשאי לעשות בו ככל העולה על דעתו.
וכך כתב הר''י מגאש (סימן קפ''ו): התורה לא התירה לאדם שיצער את עצמו, ואין הבדל בין מי שמצער את נפשו או מי שמצער את חבירו. וכבר דרשו חז''ל (תענית יא) על הכתוב בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ,וכי באיזו נפש חטא? אלא שציער את עצמו מן היין.
ואם אסור לאדם לצער את גופו כיון שאין גופו נחשב שלו, כל שכן שאסור לו לסכן את עצמו. וכמו שביאר הרדב''ז שאין נפשו של אדם קנינו ,אלא קנין הקב'ה שנאמר: "הנפשות לי הנה" (יחזקאל יח). וכן כתב הגרי"ז (ש''ע הרב הל' נזקי גוף ונפש ס'ד): "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפילו במניעת איזה מאכל ומשקה".
וכן כתב גם הרמב''ם (הל' רוצח פ'א הלכה ד') וז"ל: "שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב''ה".
מאידך גיסא ישנם הסוברים שהאדם אכן נחשב כהבעלים על גופו, ורשות בידו לעשות בו כרצונו, כן פסק הטור (חו''מ סי' ת''כ,לא) אחר שהביא את דעת הרמ''ה שאוסר על האדם לחבול בעצמו, שלהלכה לא פוסקים כן אלא מותר לאדם לחבול בעצמו.
ויתירה מזו כתב המנחת חינוך (מצווה רל''ז), שאין חיוב להציל אדם המאבד עצמו לדעת, וכשם שאין חיוב השבת אבידה לאדם שמאבד ממונו מדעת. וחזר שוב על רעיון זה (מצווה מ''ח) שלאדם רשות על גופו, וכתב: "זה שחייבה תורה במכה אביו ואמו או בחברו, היינו דווקא בלא רשות, אבל אם אביו ואמו או חברו אומרים לו שיכם או שיקללם, אינו עובר בלאו זה". והנה דעתו שלאדם רשות על עצמו.
ואכן רבים חלקו על חדושו זה, וכמו שמובא בשאילתות (שאילתא ס') שאף שאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, היינו דווקא כבודו, אבל על הכאתו וקללתו אין האב יכול למחול. וכן כתב גם הריב''ש (סימן תפ''ד) שאסור לחבול בחבירו אפילו עם נתינת רשות.
אכן כל המחלוקת בין הצדדים דלעיל נוגעת רק לחבלה ובזיון שלא יבוא בהם לידי סכנה, אולם במקום סכנה אין להתיר שהרי אין אדם רשאי להכניס עצמו לידי סכנה, דפסוק מלא דיבר הכתוב "ושמרתם לנפשותיכם מאוד".
ועל כן נראה שיש לחלק בין אלו הנכנסים לכלל ספק סכנה ממשי, וכגון אלו העוברים דרך כפר ערבי עוין, לאלו שאינם נכנסים לכלל סכנה ברורה אף שיש מידת סיכון מסויימת.
שבעוד שאסור בהחלט להכנס למקום מסוכן ואפילו שהמקום רק בגדר ספק מסוכן, אם אין סכנה ממשית אלא סיכון קלוש נראה שיש להתיר במקום שמקיים מצוה, וכמו שהביא הרב אשר וייס שליט''א (מנחת אשר חלק ג' דף ת''י) ראיות לזה, וכגון מה שמסופר בגמרא (ערובין כ''א): "תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי". וכתב על זה במנחת אשר שלא יתכן שרבי עקיבא סיכן את נפשו עבור מצוות נטילת ידיים שהרי אין מצווה זו דוחה פיקוח נפש, אלא ודאי שלא היה כאן סכנה אלא צער גדול וסכנה רחוקה, ובמקום עשיית מצווה יכול לסכן מעט עצמו.
גמרא נוספת מצאנו בברכות (י,ב): אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים.
אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל.
וכן כאן ברור שאין לאדם לסכן את עצמו עבור קריאת שמע בהטייה, אלא ודאי שרבי טרפון לא ראה שום סכנה בסביבתו אלא שבכל דרך יש מידה מסוימת של סכנת ליסטים, ולכן התיר לעצמו לקרוא קריאת שמע בהטיה.
וכן עוד כמה וכמה ראיות כנ''ל. ולכן רשאי אדם לבקר במקום שהסכנה נחשבת בו כקלושה, שבמקום שבחשבון הכללי הסכנה מועטת, לפעמים המצב כדאי יותר להסתכן מעט על מנת להרוויח רווח רוחני גדול.