וואלה! יהדות בשיתוף בית ההוראה שע"י מכון הלכה חב"ד במדור שבועי מרתק - והשבוע: האם על הרב, או על גבאי בית הכנסת לשאת בעלות ספר התורה שנמכר בטעות, או שזכותם למכור כל ספר תורה שנמצא בארון הקודש בבית הכנסת אף ללא רשות התורם?
רקע:
נשוא סיפורנו הוא ספר תורה שהיה בארון הקודש בבית כנסת בחיפה, למעלה מיובל שנים. ספר זה שעבר את השואה, הגיע מארה"ב לישראל בשנת תש"כ לערך, ונשלח משם על ידי בן דודו של שמעון - התובע, להוריו של התובע. שמעון שהיה בעצמו אז צעיר לימים, נסע לנמל חיפה לקבל את הספר, והביא אותו לבית הוריו. הספר הועבר בהשאלה לבית הכנסת השכונתי אחרי כשבוע ימים.
לאחר שהתובע התחתן, הוא עבר לאזור אחר וביקוריו בבית הכנסת הנזכר התמעטו. לאחר שנפטרו הוריו, הגיע לבית הכנסת רק ליום השנה.
במהלך השנים התיישן הספר ולפני כעשרים שנה בשנת תשס"ג עשה בו התובע תיקון יסודי ע"י סופר סת"ם "שידרג" את ספר התורה הישן. בסיום העבודה ארגן שמעון הכנסת ספר תורה גדולה וחגיגית.
לפני כשלוש שנים, ביום האזכרה השנתית, בחדש מרחשוון, הגיע שמעון לבית הכנסת לאחר שביקר את קברות הוריו. כשביקש להראות לאחד ממקורביו את הספר העתיק, גילה להפתעתו כי הספר איננו.
לאחר חקירות ודרישות ענו לו ראשי הקהל שכפי הנראה אחד מאנשי ועד בית הכנסת מכר אותו לסוחר תשמישי קדושה בשם טוביה, לאחר שקיבל את אישור הרב המקומי לכך, עקב הבלאי של הספר ומחוסר ידיעה אודות בעליו ('נשתכח שמו'). לאחר מכן הודיעו לו שיש ספר תורה בעיר לייקווד שבארה"ב דומה לספר שלו וכנראה זהו הספר המקורי של משפחתו שנמכר לקהילה שם.
תבע שמעון את נציגי הקהילה ואת הרב והסוחר לבית הדין, בצירוף כל המסמכים המעידים על עלייתו של הספר מחו"ל ע"י הוריו, וכן דו"ח משיפוץ הספר ותמונות מהחגיגה שהיתה אז, וייצוג המשפחה כולה בתביעה זו וכו' ודרש שלושה דברים:
א. שישיבו לו את ספר התורה. ב. אם אי אפשר להחזיר את הספר המקורי כמות שהוא , דורש את ערכו שהוא לדעתו: 400,000 ₪. ג. בנוסף דורש הוא פיצויים על עגמת נפש בסך 30,000 ₪ בגלל הצער והתלאות שנגרמו לו כתוצאה מפרשה זו.
לטענת ב"כ הנתבעים יש לדחות תביעה זו על הסף, היות שהספר אינו שייך לתובע אלא לבית הכנסת. לדבריו כל מה שנעשה עבורו נעשה לפנים משורת הדין. בנוסף נטען כי אין שום ראיה שהספר אי פעם היה שייך לו או למשפחתו. הספר הובא לארץ בסיועו או בסיוע משפחתו, אך לא הוכחה הבעלות שלו על הספר. כמו כן, לטענתם אין הרב והסוחר אחראים למה שאירע, אלא רק עמותת בית הכנסת (ללא איש ספציפי).
ונשאלת השאלה, עם מי הצדק: האם אכן שמעון הוא בעליו של ספר התורה ואין למוכרו ללא רשותו וע"כ חובה להחזירו לו כמות שהיה או לפצותו כהוגן על הנעשה, או שס"ת הוא רכוש בית הכנסת בלבד?
תשובה בקצרה: שמעון הוא בעל הספר, ועל העמותת בית הכנסת לדאוג להחזיר לו את הספר המקורי או לשלם לו את ערכו. אין מקום לתשלום פיצויי עוגמת נפש.
תשובה בהרחבה: כאשר אדם טוען שקיבל או קנה רכוש, ולא ברור האם ניתן לו ברשות, הרי הכלל הוא ש'טוענים ליורש וללוקח', והוא הדין במקבל מתנה. דהיינו אף שידוע שהחפץ שהאדם הנמצא לפנינו מוחזק בו, הגיע מאדם אחר שלא ברור אם אכן היתה לו חזקה, אנו מניחים שהמוחזק הקודם היה בעל החזקה המורשה.
במקרה דידן, התברר כי התובע הוא המורשה לשאת ולתת על נכסי אביו, ואביו הוא כ'לוקח' של ספר התורה מקרובו, אשר שלח לו את ספר התורה מארה"ב. לפיכך, נוכל להניח, כל עוד לא יוכח אחרת (וספק אם יהיה ניתן להוכיח אחרת) שספר התורה ניתן ברשות ובזכות לאביו המנוח של התובע. (אגב, אין להוכיח את בעלותו של התובע מהתנהלות הנתבעים שפעלו על מנת להשיב לתובעים את הספר, על מנת ליישב את הסכסוך הרגשי, אך כאמור אין צורך בכך).
כמו כן אין כל עילה לתבוע את הרב, כיון שמוסכם כי הרב לא היה שותף במכירת הספר. אף אם הרב הורה למכור את הספר, הרי כיון שלפי טענתו, כוונתו לא היתה לספר התורה הזה, הכלל הוא ש'אין שליח לדבר עבירה', ובייחוד כאן שלא שלח אותו לשם כך, והוא אינו אחראי כלל לטעות שנעשתה בספר התורה המדובר.
בנוסף, כשהפקיד התובע (ואביו) את ספר התורה בבית הכנסת (ואם אכן נקבל את טענתם שהם השאילו לבית הכנסת את ספר התורה), הרי שהסכם ההשאלה הוא בין המשאיל לבין עמותת בית הכנסת, ולא בינם לרב כזה או אחר (בוודאי שלא עם הרב הנוכחי שלא כיהן באותו זמן). לכן הדין והדברים שידונו לגבי ספר התורה, ידונו בינם לבין העמותה, ואין עילה לתבוע את הרב.
והנה כבר נפסק בהלכה שספר תורה שניתן ע"י תורם לקהילה - נשאר הוא של התורם, ואף אם בית הכנסת ואנשיו קנו לו מעיל או שיפצוהו על חשבונם וכדומה - עדיין הוא של התורם שיכול לעשות בו ככל אשר יחפוץ. אלא שבדרך כלל לא מצוי שאדם מחזיק ס"ת בביתו, על כן מניחו בבית הכנסת על מנת שיקראו בו הרבים, אך אין זה כנתינתו במתנה לבית הכנסת.
כמו כן העובדות מוכיחות שספר התורה לא ניתן במתנה גמורה: גילוי דעת מצד הנתבעים כי ספר התורה שייך לתובע והיה בחזקתו, וכן בשיפוץ שנעשה על ידי התובע, לפיכך המסקנה היא שהספר היה ונשאר בבעלותו של הנותן, ועל בית הכנסת להחזיר לו את הספר או לפצותו בשוויו, אך אין לתת פיצוי על עוגמת הנפש וכדומה.
מקורות: ב"ב (כ"ג. ועוד, וראה ש"ך חו"מ סב, ס"ק ט"ז), שו"ע או"ח קנ"ג ס"כ (ע"פ המהרי"ק) רמ"א ונו"כ שם, שו"ע ורמ"א יו"ד רנ"ט ס"ב ונו"כ שם, בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן נב), פסקי תשובות על משנה ברורה או"ח קנ"ג עיי"ש.
נ.ב. אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו. נכתב ע"י הרב יצחק איתן מזרחי, מכון הלכה חב"ד. לתגובות: publish@smslarav.co.il