וואלה! יהדות בשיתוף בית ההוראה שע"י מכון הלכה חב"ד במדור שבועי מרתק - והשבוע: מהי אחריות על חלקים, מי חייב באחריות: המתקין, היצרן או המוכר? ומה קורה אם המוכר הוא גם המתקין?
רקע:
בערב י' שבט לפני מספר שנים, רכש משה מחנותו של חיים תנור ארובה שמוסק בעזרת עצים. העסקה כללה גם התקנה, הובלה, קידוחים לארובה, והתקנת ארובה שעשויה מדקופירט. עלות העסקה הכוללת היתה בסך: 12,450 ₪ כולל מע"מ. העסקה חולקה (לפי הסברו של חיים) ל- 8,200 ₪ עבור התנור, ו-4,250 ₪ עבור הארובה, כשמתוך התשלום על הארובה - 2000 ₪ שולמו עבור ההתקנה.
לאחר חודש בדיוק, התלונן משה על כך שהארובה מכניסה ריח רע הביתה, ואז הסתבר שיש להגביה אותה, חיים הלך מיוזמתו למייצר הארובות 'דקר', שילם על תוספת הארובה, והתקין את הגבהת הארובה בכוחות עצמו. על חלק זה אין תביעה בין הצדדים.
כשנתיים אחרי הקנייה הראשונה פנה משה לחיים בבקשה שיחליף לו 2.5 מטר של ארובה שהתפרקו עקב קורוזיה, בפועל משה קנה את חלקי הארובה על חשבונו, והתקין אותה לבדו.
שנה לאחר מכן, שאר חלקי הארובה המותקנים בתוך הבית התפרקו עקב קורוזיה, משה פנה אל חיים, ודרש ממנו לבא לתקן לו את הארובה, אולם, חיים לא הגיע לתקן. לאחר חלופת מיילים, ואחרי חודש קר במיוחד שבו לא היתה אפשרות להפעיל את התנור בלי ארובה שלמה, שכר משה אדם אחר שהחליף לו את כל הארובה מתחילה ועד סופה לארובה שמצופה באמאייל. משה שילם לו סך של 4,700 ₪ כולל מע"מ.
משה טוען כי על חיים להחזיר לו את מלוא הסכום אותו שילם על ארובת האמאייל החדשה, בסך 4,700 ₪. לטענתו, הארובה המקורית מלכתחילה לא היתה מתאימה לתנור מסוג זה שאותו רכש מחיים. כמו כן, הוא השתמש בתנור באופן סביר, והארובה לא היתה אמורה להתקלקל אחר זמן קצר כל כך, לכן על חיים לבוא ולתקן על חשבונו את הארובה, ומשלא נעשה כך, זכותו המלאה להביא אדם אחר שיתקן על חשבון חיים, ולחייבו בעלויות הכרוכות בכך.
נוסף לכך לא קיבל הדרכה ראשונית מחיים לאחר ההתקנה בנוגע לזהות העצים שבהם יכול להשתמש, מה שיכל לגרום לשימוש לא תקין באחריות המתקין.
לעומתו טען חיים כי את הארובות הוא לא מייצר, אלא קונה אותן מאחרים. הוא נותן אחריות על הארובה לשנה, אך הוא אינו אחראי מצד הדין למה שקורה בתום השנה הראשונה. בנוסף טוען הוא כי אינו יודע מדוע הארובה התקלקלה, כיון שלדבריו ארובה אמורה להחזיק בין 8 ל-12 שנים.
לטענתו, יתכן שהנזק נגרם בגלל שימוש לא נכון בעצים רטובים. בנוסף, הוא מודה שכיון שהתקנת התנור הסתיימה בשעה מאוחרת בלילה הוא לא הספיק להדריך את משה כיצד להשתמש בתנור. לדבריו, הוא היה מוכן לבוא לקראת משה ולרדת במחיר, לו היה התיקון מתבצע על ידו, אך אינו מוכן לשאת בתשלום של מתקין אחר בשום פנים ואופן.
ונשאלת השאלה:
עם מי הצדק: האם מכיוון שמשה לא קיבל הדרכה מחיים אודות הדרך להשתמש בתנור העצים - אזי על כל טעות שנעשתה בשל שימוש לא נכן מחוסר ידע יצטרך חיים לקבל אחריות, או שלא?
תשובה בקצרה:
דינו של חיים כמוכר שביצע גם עבודת קבלנות בהתקנה. ועל חיים לפצות את משה בסכום השווה לנזק שאירע (בניכוי דמי השימוש בזמן שהארובה היתה תקינה).
תשובה בהרחבה:
חיים מכר למשה את התנור ואת הארובה וגם ביצע את ההתקנה תמורת תשלום גלובלי, ולכן דינו כמוכר שביצע גם עבודת קבלנות בהתקנה.
כאמור, שני הצדדים מסכימים שארובה לא אמורה להתקלקל כל כך מהר. אלא שהם חלוקים בשאלה מה גרם לנזק.
משמעות טענתו של משה שהארובה לא מתאימה, היא שמדובר במקח טעות, דהיינו, חלק מהעסקה היתה מכירה של תנור וארובה, ומשהתברר שהארובה לא מתאימה זכותו של הקונה לבטל את העסקה. הגדרת מום תלויה במנהג המקובל, וכאשר ישנו מום ניתן לבטל את העסקה. במקרה זה שני הצדדים מסכימים שנזק לא היה אמור להתרחש אחרי כשנתיים ימים (שלב א', ושלב ב' לאחר כשלוש שנים וארבעה חורפים). לפיכך, אם חיים אחראי לתקלה הרי שזהו מקח טעות.
נציין בקצרה שגם אם המוכר הוא בגדר מתווך, דהיינו, שהוא קונה ארובות ומוכר אותן, והוא טוען לחוסר ידיעה על הפגם שיש בחפץ שהוא מוכר - דין מקח טעות נשאר במקומו (ואכמ"ל).
אולם, גם אם נקבל את טענת משה, הרי שכבר בשלב זה ניתן לקבוע כי תביעת משה לקבל החזר על עלות התקנת ארובת אמאייל - נדחית. שהרי גם אם הארובה המקורית לא היתה מתאימה, אזי זכותו של משה לבטל את העסקה ולקבל את כספו בחזרה בלבד. לעומת זאת, הוא איננו זכאי לקבל מחיים עלות של ארובה יקרה יותר שמעולם לא הובטחה לו במסגרת עסקה זו.
ולגבי החזר כספי על הארובה הלא תקינה - אמנם בדר"כ ההלכה קובעת ששימוש לאחר גילוי המום מונע את האפשרות לבטל את העסקה, אולם, בנידון דידן, אין לומר שבכך שמשה השתמש בארובה הוא מחל על המום, כיון שכתבו האחרונים שאם השימוש הוא מוכרח - אין לומר שהשימוש מהווה מחילה.
ומכיוון שכפי שהודה חיים, הוא לא הדריך את משה כלל איך להשתמש בתנור ובארובה, ואף לא השאיר לו הוראות שימוש. ברור שאם התנור מצריך הוראות שימוש פרטניות, ובלי זה הארובה עלולה להתקלקל, הרי שהיעדר הדרכה מטיל אחריות על המוכר (ויש עוד הרבה להאריך בכל הנ"ל בגדר אחריות ואכמ"ל).
בנידון דידן חיים עצמו אמר שארובה אמורה להחזיק מעמד בין 8 שנים ל-12 שנים. לפיכך סביר להניח שאבדן הארובה לאחר שלוש שנים בלבד נובע מליקוי לא רגיל בארובה. ולכן, אחריות לשנה (גם אילו סוכם או מקובל כך) אינה פוטרת את חיים מחובותיו על פי דין.
אמנם כיון שבפועל הקונה השתמש בארובה במשך שנתיים ללא תקלות - הוא חייב לשלם על השימוש בה, וסכום זה יקוזז מתשלומו של חיים עבור הארובה המקולקלת.
מקורות: רמב"ם (מכירה טו, ג,ה-ו), [שו"ע חו"מ רלב, סי"ט, לגבי ביצים מוזרות, אם אכן היו מחזירים אותם, וראה עוד במהרש"ך א, יט] שו"ע חו"מ רל"ב ס"ג, פת"ש (שם ס"ק א), ערוה"ש (שם ד), שו"ע חו"N ש"ו ס"ו (מראה דינר לשולחני). וראה עוד בשו"ע חו"מ רלב, טו; דיני ממונות ובירור יהדות, כרך א עמ' רכט-רל, הרב יעקב הילדסהיים, כתר כרך ג פרק ז.
נ.ב. אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו. נכתב ע"י הרב יצחק איתן מזרחי, מכון הלכה חב"ד. לתגובות: publish@smslarav.co.il