הרב שמואל אליהו - רבה של העיר צפת, חיבר בשיעורו בין חורבן בית המקדש לימינו אנו ושירטט את הדרך לתיקון אישי וכללי.
אם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ
בתשעה באב הראשון בכינו כי לא רצינו לעלות לארץ ישראל. פחדנו מהמלחמה עם הכנענים. פחדנו מהענקים. לא רצינו להתאמץ, חשבנו שנוכל להישאר במצבנו כל הימים בלי להתקדם.
והבכייה הזאת הפכה להיות בכייה לדורות. התיקון לדורות יהיה כשנרצה לשנות, כשנרצה לצאת מהגלות. כשנרצה לעלות ולהתקדם. אם הכלה לא תרצה חתונה, אין לחתונה ערך.
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים פרק ב ז). רק כאשר הכלה תחפץ - תוכל להתרחש הגאולה.
השינוי מתחיל בהבנה שכדאי להיות בן חורין. שכדאי להיות עם. שכדאי כי תהיה לנו מדינה. שאנחנו יכולים, שנאמין כי ה' תמיד מלווה אותנו, שהוא אוהב אותנו, שההבטחות שלו מתגשמות.
כשמבינים את המשמעות והגודל של ירושלים לא חושבים על הקשיים. לא חושבים על החצילים והקישואים, לא מעלים על דעתנו לחזור למצרים בגלל הדגים הטעימים שהיו שם.
לכן כותב האר"י כי בימים הללו צריכים בכל חצות היום "לבכות בכייה ממש על חורבן הבית". לבכות כשעם ישראל לא מאמין בעצמו ולא ממלא את תפקידו. כשעם ישראל מפורד ומפוזר בין העמים והם עושקים אותו. כשהוא לא מקיים את הייעוד של "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
(מתוך השיעור קול צופייך לפרשת מטות-מסעי)