וואלה! יהדות בשיתוף בית ההוראה שע"י מכון הלכה חב"ד במדור שבועי מרתק - והשבוע: דוד ויעקב באו לידי הסכם בקשר למכירת כיפותיו של יעקב בחנותו של דוד. באיזה שהוא שלב הקשר המסחרי ביניהם נותק. מי יפצה את מי על אובדן ההכנסות?
רקע:
דוד עוסק במסחר בכיפות ותשמשי קדושה, יעקב היה בעל חנות מכולת ביישוב מסויים. בדרך כלל היה דוד מגיע למכור כיפות ותשמישי קדושה בדוכן שהקים בשטח שליד החנות שהיתה בבעלותו של יעקב, ובתמורה לאפשרות למכור במקום, היה נותן דוד ליעקב מספר כיפות לפי בחירתו של יעקב. היות ודוד היה מגיע רק פעם בחודש/חודש-וחצי על מנת להעמיד את דוכן הכיפות שלו, בעיקר לפני חגים, פנה דוד ליעקב בהצעה, כי מלבד הפעמים שהוא מגיע למכור בדוכן שלצד החנות, יוקצו עבורו שני מדפים בתוך החנות, שם ישים כיפות דרך קבע עבור לקוחות שזקוקים לכיפות. יעקב אכן הסכים לכך, וכך הווה.
בנוסף, כלל ההסכם נתינת בלעדיות לדוד על הדוכן במשך כל השנה. בהמשך סוכם ביניהם, שעל מנת להגדיל את הרווחיות במכירות בתוך החנות, הוחלט על העלאת מחירים והשוואת המחירים בדוכן לאלה שבחנות. דוד מצידו נדרש להגיע פעם בחודש לחנות על מנת לדאוג לסדר את המדפים שהוקצו עבורו. הסכם 'קונסיגנציה' זה היה בע"פ.
לאחר חצי שנה בהם התלוננו באי החנות על הבלגן השורר במדפי הכיפות (למרות שדוד טרח לסדר את המדף לטענתו), החליט יעקב להפסיק את ההתקשרות ביניהם, כאשר הוא ביקש מדוד לבוא ולאסוף את הכיפות הנותרות במדפים. במקביל, מצא יעקב אדם אחר והתקשר איתו גם כן בהסכם 'קונסיגנציה' זהה.
באותו החודש בו הופסקה ההתקשרות בין יעקב לדוד בנוגע למדפים של הכיפות בתוך החנות, בא דוד ופתח דוכן מחוץ לחנות כהרגלו אחת לחודש, ובמקביל נכנס לחנות לקחת את הכיפות, כפי שהתחייב ליעקב בסיום ההסכם מולו. אלא שיעקב, שלא היה במקום, אמר לעובדיו שלא להסכים לפתיחת הדוכן, שכן הוא התחייב כלפי מחליפו של דוד. כמו כן, יעקב הורה שלא לאפשר לדוד לקחת את הכיפות שלו, כיון שדרש להיות נוכח במקום.
בין כך ובין כך, התפתח ויכוח בין הצדדים בו היו מעורבים גם השוטר הקהילתי וגזבר הישוב, שהפריד בין הניצים וקבע פגישה לעוד שבוע בנוכחות שני הצדדים.
לאחר כשבוע, בשעות הערב המאוחרות, נפגשו שני הצדדים בנוכחות השוטר הקהילתי וספרו את הכיפות. אלא שבשל אי היכולת לסיים את הסכסוך בצורה יפה הגיעו הצדדים לבית הדין, כשהם חלוקים לגבי הסכם החלוקה של הרווחים מהמכירות: לפי טענת דוד - 70% לו ו30% ליעקב, לפי טענת יעקב - 65% לדוד ו35% לו (פער של חמש אחוז). כמו כן הצדדים חלוקים בקשר לזמן העלאת המחיר על הכיפות שבחנות והשוואתו לכיפות שבדוכן (מה שאמור להגדיל את הרווח של דוד ממכירת הכיפות): יעקב טוען שהיה זה רק לאחר מכירת רוב הכיפות במשלוח השני, ודוד טוען שהיה זאת עם שליחת המשלוח השני.
ונשאלת השאלה
כיון שמדובר בהסכם שכולו בע"פ - היאך נמדוד את אחוזי הרווח בין הצדדים, ומה נעשה בקשר לכך שאין אנו יודעים מתי עלה מחיר הכיפות, שאמור להגדיל את רווח המכירה מהם?
תשובה בקצרה: כיון שאין ראיה לאף אחד מהצדדים - יש לעשות פשרה ועל יעקב לשלם 66.5 אחוז לדוד מרווח מכירת הכיפות, בהנחה ששליש מהמשלוח השני נמכר במחיר הגבוה והשאר - במחיר הנמוך, וכמובן - להחזיר לדוד את כל הכיפות הנותרות.
תשובה בהרחבה: בגמרא מובאת מחלוקת אמוראים בנושא דומה:
אריס, הוא אדם העובד בשדה חברו ומקבל אחוזים מהרווחים. בגמרא מובאת מחלוקת אמוראים מה הדין כשנחלקו האריס ובעל השדה בשאלה מה נאמר בהסכם חלוקת הרווחים בין האריס לבעל הבית. האריס טוען שסוכם שיקבל מחצה מהיבול ואילו בעל השדה טוען שסוכם על שליש מהיבול. לדעת רב יהודה בעל השדה נאמן הואיל ויש לו טענת 'מיגו' = מתוך שהיה יכול לומר שהעובד כלל לא היה אריס אלא פועל שלו. לעומתו, רב נחמן סובר שהואיל ו'מנהג המדינה' שאריס מקבל חצי מהיבול, חזקה שעל דעת כן ירד האריס לשדה והוא נאמן אפילו כנגד ה'מיגו' של בעל הבית. להלכה נפסק כדעת רב נחמן, שהכל כמנהג המדינה.
אם נבחן דין זה, הרי שהאריס נאמן רק בגלל שהמנהג מסייעו. בלעדי זה, ודאי שבעל הבית היה נאמן שכן הוא הבעלים של הקרקע והמוחזק בה שכן "קרקע בחזקת בעליה עומדת". הרי שלמרות שהאריס הוא העובד בשדה, בפועל, מי שנחשב המוחזק הוא בעל הקרקע. הסיבה לכך היא שהאריס לא מביא שום דבר משלו מלבד את כוח העבודה שלו. ועל כן, אין לו שום מוחזקות בקרקע, בניגוד לבעל הבית שהקרקע וכל החומרים שלו.
בהסכם 'קונסיגנציה' לעומת זאת, הדברים שונים, שהרי הסחורה עומדת ברשות בעליה והוא המוחזק בה, והצד השני רק נותן את הפלטפורמה שתאפשר את המכירה. כיוון שכך, כשמתגלים חילוקי דעות במהות ההסכם, הרי שה'ספק' הוא המוחזק בסחורה וידו על העליונה גם במקום שאין מנהג מדינה המחזק את טענתו.
אולם, כיון שבמקרה שלפנינו הויכוח איננו על הסחורה, אלא על הפדיון, ובכגון זה הנתבע (יעקב - בעל החנות) הוא המוחזק בכסף, ע"כ ידו על העליונה. אלא שמן הדין היה עליו להישבע שבועת היסת, וכיון שכיום אין נשבעים - ביה"ד ממיר את השבועה בפשרה של שליש (ולא של חצי - כיון שיש כאן 'מוחזק' ואכמ"ל), וע"כ יש ליעקב לזכות את דוד בשליש מהסכום השנוי במחלוקת, סה"כ יקבל דוד 66.5% מהפדיון. כמו כן, כיון שחלוקים הם בשאלת העלאת המחיר - יש להתייחס לשליש ממשלוח השני של הכיפות ככאלו שנמכרו במחיר גבוה ועליהם לשלם רווח גבוה (בהתאם לחלוקה הנ"ל).
מקורות: ב"מ (קי.), שו"ע חו"מ יב ס"ב (ויש עוד להאריך הרבה בזה ואכמ"ל).
נ.ב. אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו. נכתב ע"י הרב יצחק איתן מזרחי, מכון הלכה חב"ד. לתגובות: publish@smslarav.co.il