פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והשבוע: תפילת ערבית במניין במקום מסוכן.
שאלה:
שלום לרב. אנחנו בטיול באיזור שאינו לגמרי בטוח ודי מפחיד בלילות, ורצינו לדעת אם יש עלינו חיוב לילך לתפילה במניין את תפילת הערבית.
תשובה:
שלום למטיילים הנכבדים.
כדי להבין אימתי רשאים להיפטר מתפילה במנין, יש ללמוד תחילה את גודל החיוב של תפילה בציבור, שאף שבדברי רבותינו בגמרא לא מצאנו חיוב מפורש בזה, אולם ישנם כמה מימרות בגודל מעלתה, וכשנבין את גודל החשיבות נדע כמה צריך ליזהר בדבר. דהנה כתוב בגמרא (ברכות ו,א:) מנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, שנאמר "אלהים נצב בעדת אל". וכן (דף ח,א:) מאי דכתיב (תהלים סט, יד:) 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון', אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין. ר''י ב''ר חנינא אמר מהכא (ישעיהו מט, ח): 'כה אמר ה' בעת רצון עניתיך'. ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא (איוב לו, ה): 'הן אל כביר ולא ימאס', וכתיב (תהלים נה, יט): 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'. תניא נמי הכי, ר' נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר 'הן אל כביר ולא ימאס', וכתיב 'פדה בשלום נפשי מקרב לי' וגו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. ועוד כהנה מימרות המפוזרות בדפי הש''ס.
והרמב''ם (פ''ח מהל' תפילה ה''א) פסק להלכה: "תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור".
וברמת החיוב להתפלל בציבור מצאנו כמה דיעות, החל מאלו שסברו שאין בזה מצווה כל כך, כלשון החוות יאיר (סי' קטו), וכאלו שראו בזה חיוב מדרבנן כהאשל אברהם (המובא בפתחי תשובה יו''ד סי' רלט א, וספר תורת חיים ס''ק יד), וכלה באותם שסברו שהיא מצווה גדולה יותר ממצווה דאורייתא (שולחן ערוך הרב), כיון שע''י כן עונים הרבה 'אמן יהא שמיה רבה' וקדושה ומקיימים מצוות עשה של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'.
והשולחן ערוך פסק (סימן צ' ס''ט): "ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור", ובכוונתו במה שכתב 'ישתדל' התחבטו הפוסקים: בספר יד אליהו (סימן י) ובאור לציון (ח''ב דף סג) הסבירו כוונתו כפשיטות שאין חיוב גמור להתפלל בציבור אלא רק חובת השתדלות. ולכאורה יש להקשות על זה מסיום לשונו של הש''ע שכתב: "ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לביהכ''נ, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים", מדויק שאם אינו אנוס, חובה עליו להתפלל במנין, וסותרים דברים אלה את ראשית דבריו שכתב שיש רק חיוב השתדלות בלבד, אלא שהמפרשים הסבירו לשון 'אנוס' שאין הכוונה אונס גמור, אלא כמו שהסביר המג''א (שם ס"ק ט"ז וכן במשנ"ב), שתיבת אנוס כוונתו שתש כוחו ולא שהיה ממש חולה.
וכל קבל דנא שלא כדעת הגר"מ פינשטיין (בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סימן כז) שכתב שחיוב תפילה בציבור הוא חיוב גמור, והסביר את לשון הש''ע שיש חיוב השתדלות רק במקומות שבדרך כלל היה פטור. ולדוגמא מהמובא (שו"ע שם סעיף ט"ז), שאדם מחוייב לטרוח לילך רק עד מרחק מיל (מרחק של 18 דקות) על מנת להתפלל עם ציבור, אבל יותר מכך אינו מחויב לטרוח, והסביר הרב פינשטיין שאף שאינו מחויב, אף על פי כן יש לו להשתדל בזה יותר מחיובו, וזו כוונת הש"ע בתיבת ישתדל .
גם הרב יצחק וייס כתב שתפילה בציבור הינה חובה, ואת לשון הש"ע בתיבת 'ישתדל' הסביר שכוונתו היא על השתדלות להתפלל דווקא בבית הכנסת, דהיינו שלא ימנע מלילך לביהכ''נ ע"י שיאסוף עשרה מתפללים לביתו .
והשתא נחזי אנן אם יש חיוב לנסוע על מנת להתפלל בבית הכנסת אם הדרכים מסוכנות או השעה מסוכנת, שכן לאלו הפוסקים שהחשיבו את התפילה בציבור כחיוב גמור ודאי שרמת החשש צריכה להיות מסוכנת יותר מאלו שסברו שאין חיוב גמור.
והנה אכן בכמה מקומות מצאנו שלפעמים אדם פטור מלהתפלל בציבור אם אכן יש חשש שינזק, דבשולחן ערוך הרב (סימן צ' סי"ז) כתב: "הדר ביישוב תוך מיל למקום שמתפללים שם בעשרה, חייב לילך בכל יום בוקר וערב להתפלל בעשרה ", ובקצות השולחן (סי' יג בדי סק''ד) הסביר שכוונתו היא דווקא על תפילת המנחה ולא על תפילת ערבית שהרי בלילה מסוכן לילך. וכן במשנה ברורה (סימן צ' סנ"ב) כתב: "צריך לילך בכל יום בבוקר להתפלל בעשרה אבל לא בערב, כי אין צריך לילך בלילה בדרך בשביל מניין " ובכף החיים (סי' צ' סנ"ז) כתב: "תלמיד חכם וירא שמים שנמצא במקום שאין ישראלים אחרים, ויש כפר סמוך לו מהלך חצי שעה, שיש שם עשרה מישראל מתפללין שחרית עלות השחר, אסור לסכן עצמו להשכים ולצאת יחידי בדרך חצי שעה קודם אור היום כדי להגיע לכפר ההוא להתפלל עמהם". ושוב כתב הכה''ח (שם סנ"ו) שזקן שקשה עליו היציאה מביתו לבית הכנסת בזמן הקור והגשמים מותר לו מן הדין להתפלל בביתו ביחיד.
וכבר הקשה בפתח הדביר מהגמרא (פסחים ח,ב) ששאלו את רב אם יש חיוב על התלמידים שלמדים בבקעה לילך לרבם מוקדם לפני עלות השחר ולחזור לביתם משתחשך, כלום יש להם לירא מן המזיקים? והשיב להם רב: ניתו עלי ועל צוארי ניזיל. דהיינו דודאי לא יוזקו, דהמצוה מגינה עליהם (רש"י). ואם כן למדנו שרשאים אנו לבטוח שהמצווה תגין עלינו, ודלא כהפוסקים דלעיל שאסרו. ותירץ שני תירוצים. תירוץ ראשון שמעשה דרב היה במצוות לימוד תורה דרבים דהוי דאורייתא, ולכן מצווה גדולה כזאת תגן עליו, ואילו במצוות תפילה דרבנן לא סמכינן על זה. ובתירוץ שני כתב שהמעשה של רב היה רק ספק סכנה ולכן היה אפשר לסמוך בזה על זכות המצווה.
ואם כן שאלתנו תלויה באלו שני התירוצים. שלתירוץ הראשון רק עבור תלמוד תורה של רבים רשאים לבטוח בזכות המצווה, ולא עבור תפילה. אך לתירוץ השני כיון דהוי ספק שמא יסתכן יש לו לילך לתפילה, וזכות המצווה תגן בעדו.