"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"
בפרשת השבוע, הקב"ה מצווה את משה רבנו לקחת את שנים עשר השבטים וללכת בין שני ההרים, הר גריזים והר עיבל, ולהעמיד שישה שבטים על הר אחד ושישה שבטים על ההר השני, והכהנים והלוויים יעמדו למטה, ומשם הם ישמיעו את הברכות והקללות, 'ארור' לצד אחד ו'ברוך' לצד שני.
אם נתעמק בפסוק נראה דבר לא מובן. הפסוק מתחיל ברְאֵה - לשון יחיד וממשיך בלִפְנֵיכֶם - לשון רבים. והרי התורה מדקדקת דקדוק גדול בכל מילה ומילה, וכאן ישנה לכאורה, לשון לא מדוקדקת. כי אם התורה אומרת "ראה" בלשון יחיד, שתמשיך "לפניך" בלשון יחיד, ואם התורה אומרת בלשון רבים "לפניכם", שתאמר גם "ראו" בלשון רבים. אם כך, מדוע התורה מתחילה פה 'ראה' בלשון יחיד וממשיכה 'לפניכם' בלשון רבים?
בדרך אפשר חשבנו לפרש ולומר כך: הגמרא אומרת (קידושין מ.) "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה". וכך גם פסק הרמב"ם (הל' תשובה ג, ד).
בחיי היומיום של כולנו, היצר הרע מנסה להכניס למוחנו מחשבה, שכביכול - כל מה שקורה איתנו בחיים - הוא חסר ערך. הוא מנסה להחדיר בנו את המסר, שאנחנו אנשים קטנים, ושמעשינו - לא מעלים ולא מורידים, לא מוסיפים ולא גורעים.
זה קורה בעיקר כשאדם עומד בפני החלטות בחיים, אז מופיע היצר הרע ומכניס בליבו מחשבות ש"לא יקרה כלום אם תעשה את העבירה, הרי מי בכלל רואה אותך?". היצר הרע מעניק לנו תחושה שאנחנו קטנים ואף אחד לא שם לב אלינו.
אבל התורה אומרת לנו שלא כך, ושזו עצת היצר הרע. ותמיד האדם צריך לראות את העולם כמו שתי כפות מאזניים, חצי חייב וחצי זכאי, הכל עומד חצי בחצי, וכל עם ישראל תלויים במאזניים. ואם עשית מצווה קטנה ביותר - אז הטוב מכריע את הכף, גם לאדם עצמו וגם לכל עם ישראל. ואם חס וחלילה, עשית עבירה - הרי שהכרעת את המאזניים לצד השני, לצד הלא טוב, ובזה החרבת וקלקלת את כל העולם.
על פי זה נבין את לשון התורה הקדושה. משה רבנו הולך לשני ההרים ושם את השבטים שישה-שישה על כל הר, ומציג בפניהם על ידי הכהנים את הברכה והקללה, את הטוב והרע. אולם, משה מדקדק בלשונו ופותח בלשון יחיד ואומר רְאֵה - וממשיך בלשון רבים לִפְנֵיכֶם, וזאת כדי להעביר מסר לאדם: כל מעשה שאתה עושה - לא משפיע רק עליך ועל הבית הפרטי שלך, אלא משפיע על כל העולם כולו. ואם אדם עושה מעשה טוב - הרי שהוא מרומם את כל העולם עם אותו מעשה טוב, ואם חלילה אדם עושה מעשה רע - הרי שהוא מוריד עם אותו מעשה - את כל העולם, למטה.
זהו מסר שכל אחד ואחד צריך להפנים עמוק בליבו. האדם הוא לא קטן וחסר ערך, אלא הוא בעל כוחות אדירים ביותר. ובכוח מעשה אחד של האדם - לשנות את העולם כולו.
כשאדם חי עם המסר הזה, הרי שבכוחו לגבור על היצר הרע ולנצחו, כי דרכו של היצר להקטין את האדם ולהוריד לו את הביטחון והאמונה העצמית. וכשאדם יבין כמה כוח יש לו ביד, הרי שהוא יחדל מלעשות מעשים רעים.
וצריך להבין עניין נוסף בפרשה. כי הנה משה רבנו אומר לבני ישראל רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, כלומר, אם תשמעו ותלכו בדרך טובה אז תהיה לכם ברכה ויהיה טוב, ואם ח"ו לא תשמעו ולא תלכו בדרך טובה - אז תבוא עליכם קללה.
וקשה, מדוע התורה אומרת "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", הרי צריך לומר "אשר תעשו", כי הרי אמנם בתחילה האדם שומע, אבל העיקר הוא המעשה עצמו, ואם כך, למה התורה אומרת 'אשר תשמעו' ולא 'אשר תעשו', ומדוע התורה שמה את הדגש על השמיעה של הדברים?
אלא אולי אפשר לפרש ולומר יסוד גדול: דרכו של עולם, אנשים מזלזלים בכוח השמיעה, למרות שלפעמים השמיעה יכולה להשפיע על האדם השפעה עצומה שאין כדוגמתה. וצריך לזכור, שהשורש של כל דבר בחיים - הוא השמיעה. אדם שיודע לשמוע ולקבל את השמיעה - יש לו כוח עצום וגדול.
המשנה אומרת (אבות ב, ח) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. השבח הגדול של רבי יהושע בן חנניה - הוא על האמא שילדה אותו. מסופר על אימו שהיא זו שגרמה לו שיהא חכם, בכך שהייתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעיר והייתה אומרת להם ומבקשת, 'בבקשה מכם, בקשו רחמים עליו שיהיה חכם' (רע"ב שם). והגמרא בירושלמי מספרת (יבמות א, ו) שהיא הייתה מביאה אותו בעריסה לבית הכנסת כדי שאוזניו ידבקו בדברי תורה, אפילו שהוא לא מבין, העיקר שישמע דברי תורה וישפיע עליו השפעה גדולה ביותר. כך גדל רבי יהושע בן חנניה להיות אחד התנאים הגדולים בעם ישראל, שעוד מקטנותו - הנפש שלו הייתה מקבלת ושומעת רק דברי תורה ודברים רוחניים.
מסופר על אחד הצדיקים הגדולים שהיו בעם ישראל - ה'בני יששכר', שבזמן שהנכד שלו היה קטן, הוא היה לוקח אותו ומלמד אותו קבלה וסודות התורה. אנשים שראו זאת אמרו לו: "אמנם הרב צדיק וקדוש, אבל הילד קטן, ומדוע אתה מלמד אותו סודות וקבלה כשהוא עדיין לא יודע לקרוא ולכתוב. וראוי שקודם ילמד את היסודות של התורה, חומש, משנה וגמרא, ורק אחר כך - קבלה".
השיב להם הבני יששכר: "המשנה אומרת (אבות ד, כ) הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. ואמנם, אולי עכשיו הנכד שלי לא מבין מה שאני מסביר לו בספרי הקבלה, אבל הוא שומע את הדברים, והם נכנסים לתוך הנפש שלו. יעברו הימים והשנים וכשילמד את סודות התורה - הדברים יקלטו אצלו בצורה קלה, כי הוא כבר שמע אותם בהיותו תינוק".
וזה יסוד גדול: הקב"ה נותן לנו את הברכה והקללה "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ", הכל נמצא בהתחלה. השורש של הכל והכוח הגדול - נמצא בשמיעה הראשונה שהאדם שומע.
(פורסם בשבעון החרדי "בקהילה")