בפרשת השבוע אנחנו מוצאים את מצוות הבאת הביכורים, אשר רבותינו לימדו ואמרו שבזכות מצוות ביכורים זוכים ליישוב ארץ ישראל.
יהודי אחרי שעמל וטרח ועבד קשה בשדה, יורד לשדה ואיך שהוא רואה את הפרי הראשון, לוקח גמי, שם אותו על הפרי ומקדש את הפרי הזה, שהוא הראשון של פירותיו, הפרי הראשון של השדה. הפרי הזה ממשיך לגדול לצמוח עם הגמי עליו עד החג. ובחג, היהודי לוקח את הביכורים בשמחה ובהלל ומקריבם לפני ה'.
מאז ומתמיד התקשינו, הרי מצוות הביכורים מתחילה על פרי לפני שהוא ראוי לאכילה, הפרי עוד בוסר, עוד ירוק, עוד קטן, מדוע עכשיו שמים גמי עליו וממתינים, למה לא נמתין עד שהפרי יגדל, יפרח, יצמח ואז נקדש אותו להשם? ואז נעלה אותו לרגל ונקיים את מצות הביכורים?
שאלה זו קשה גם במצוות הפרשת חלה: כל בת ישראל כשרה כאשר מכינה את החלות, לחם משנה לשבת קודש, מפרישה הפרשת חלה בשעת הלישה. מדוע לא לעשות הפרשת חלה עד שהחלות או כל מה שאופים יהיה ראוי למאכל ואז בכבוד הראוי ניקח ונפריש את מה שצריך להפריש קודש להשם? אם כן מדוע מפרישים בלישה ולא בסיום האפיה? וכן מדוע מצות הביכורים כאשר הפרי בוסר ולא נמתין עד שיושלם הפרי?
אמנם טמון פה לימוד גדול ויסוד עצום לכל יהודי ויהודי, שכל דבר גדול מתחילים אותו רחוק רחוק - בתחילת הדרך ולא בסוף. את החלה מתחילים עוד כאשר לשים את הבצק וכבר אז מפרישים חלה. את מצות הביכורים מתחילים עוד כשהפרי בוסר וירוק. וכך בכל מצווה ומעשה טוב, לא ימתין האדם עד הסוף.
ויובן כן במצוות הצדקה "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו, י) וצריך להבין הלשון "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ", ואפשר לבאר ולומר, כאשר האדם מרוויח ומקבל כסף, יקבל על עצמו קבלה לחשוב בדעתו מהרגע הראשון - כמה כסף שלי וכמה כסף של הקב"ה, מעשר, חומש או שאר נדרים ונדבות אשר נדר ונדב וקיבל על עצמו.
כך מהרגע הראשון ייקח את כל הכספים שהם נדרים ונדבות ויפריד אותם, ינתק אותם מכספו, כך יבין ויחיה וידע שאין לו שום קשר לכסף הזה. הכסף הזה רק עומד ברשותו. הוא מחזיק בו, אבל אינו שלו וזה "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ". מיד כשיקבל את הכסף יתן ויתנתק מהכסף הזה בכל צורה אפשרית, ואז כאשר בפועל הוא יתן את הכסף לצדקה, שזה "תִּתֵּן", "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ" - לא יכאב לאדם כי זה לא שלו והוא מנותק מהכסף הזה.
זה היסוד הגדול של המצוות הגדולות והחשובות, שעוד בראשית, כבר בתחילת הדרך, האדם עומד איתן ויציב בדעתו במחשבתו. לכן ראש חודש הוא יום גדול יום של כפרת עוונות, יום מיוחד בכל ימי החודש כי הוא ההתחלה והוא נותן את הכיוון של החודש. כפי שהפרשת חלה היא ההתחלה ונותנת את הכיוון, וכן מצוות הבכורים בראשית צמיחת וגדילת הפרי.
אנו מתקרבים לראשית השנה, ליום הגדול והחשוב יום ראש השנה, שעליו אנו אומרים בתפילה בימים נוראים הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם. אנו כותבים את המילים הבאות בחרדה, איך בראיה והרגשה מפוקחת עם ישראל הוא עם של עליות וירידות, של זמני גאות וזמני שפל, כך בכלל וכך בפרט. וכדברי רבותינו כאשר עם ישראל בעליה, העליה היא עד הסוף וח"ו מתי שעם ישראל בירידה, גם שם הירידה עד הסוף.
אנו בזמנים שצריכים בהם הרבה רחמי שמים והכלל צריכים להיות מאוחדים, דבקים איש ברעהו ולדעת שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. כלל ישראל נמצא בתקופה זו במצב קשה של חוסר אחדות. המצב הזה גורם צער גדול בשמים ואנחנו מתפללים ומייחלים שהוא לא מביא דינים קשים על עם ישראל.
נשארו לנו ימים בודדים לראש השנה לחזק עצמנו וננצל את הזמן המיוחד הזה של "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ" (שה"ש ו, ב). ובזמן שנשאר ליום הדין נדע להדליק את הניצוץ של הגחלת שבלב היהודי, שלעולם לא כבה ולא יכבה, שהניצוץ הזה הוא הבטחון של נצח ישראל.
אנו נקדיש אפוא את הימים שעד תחילת השנה להתקרבות לבורא עולם, לחיזוק בלימוד התורה הקדושה ותפילה, במתן צדקה ובחסד בין אדם לחברו. כך נוכל לבוא ליום הדין המתקרב, כשאנו נכונים ויכולים לקבל על עצמנו את השנה החדשה זכים ונקיים ובעזרתו יתברך נזכה לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה.
(פורסם בשבועון החרדי "בקהילה")