המשנה אומרת (סוכה ג, ט) אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא צוֹפֶה הָיִיתִי בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְּאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא.
מן הראוי להבין מה פירוש הדברים של רבי עקיבא ומה פירוש הלשון צוֹפֶה הָיִיתִי?
שאלה נוספת, הגמרא אומרת (סוכה נג.) "אמר ר' יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו". מה הפירוש לא ראינו שינה בעינינו?
אפשר לפרש ולומר כך יש שני סוגים של אדם ישן, יש אדם ששוכב על המיטה וישן ויש אדם שמתבטל ולא עושה כלום, הוא נחשב כמו ישן. אם כך אמר רבי יהושע בן חנניה מעולם בשמחת בית השואבה לא עלתה שינה בעיננו, לא היינו רגועים רגע אחד ולא מתבטלים רגע אחד אלא כל הזמן היו מחיל אל חיל בקדושה וטהרה.
ידוע שאת הכוח של רוח הקודש הצדיקים היו שואבים משמחת בית השואבה, וכך אומרת הגמרא בירושלמי (סוכה פ"ה, ה"א) יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש. הנביא יונה לא היה עם מעלות מיוחדות שבזכותן זכה לרוח הקודש, אלא רק משמחת בית השואבה שהיה בבית המקדש רוקד ושמח שמחה גדולה, משם שאב וינק כוחות להגיע לרוח הקודש.
על פי זה אפשר לפרש על רבי יהושע ורבן גמליאל, רבי יהושע ורבן גמליאל לא היו בזמן של רבי עקיבא, הם היו לפניו בזמן בית המקדש ורבי עקיבא היה בסוף החורבן כבר אחרי שנחרב בית המקדש. אם כך אומר רבי עקיבא צופה הייתי, בזמן שמחת בית השואבה כשהייתי שמח שמחה גדולה, צפיתי ברוח הקודש איך שרבן גמליאל ורבי יהושע היו מנענעין בלולב ובאתרוג רק באנא השם הושיעה נא. מי שיודע לינוק מהקדושה והשמחה של בית השואבה יכול להשיג בזה רוח הקודש.
וזה יסוד גדול אדם שיושב במקום של מושב לצים הוא יורד ברוחניות, אדם יכול להיות בקדושה גדולה אבל הוא יושב ליד אדם שהראש שלו מלא בשטויות, הוא מפיל אותו ברוחניות. מחשבות הן כמו ציפורים, כאשר שני אנשים יושבים ולאחד יש מחשבות קדושות, גם אם הוא לא יגיד את המחשבות שלו, המחשבות הן כמו ציפורים שעפות מגינה לגינה. יושב אדם לא טוב עם מחשבות שליליות, המחשבות שלו כמו ציפור עפות לגינה שלך ולגינות אחרות, מראש לראש.
לכן אומרים חז"ל (אבות א, ז) הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. מתי שאדם נמצא במקום שיש בו קלות ראש, מקום שיש בו ליצנות הוא מפיל כל חלקה טובה. אותו דבר בסוכה. סוכה היא צלא דמהימנותא מקום של קדושה, מתי שהאדם נכנס לסוכה בקדושה וטהרה ועובד על עצמו בקדושה גדולה הוא יכול לעלות ולהגיע לדרגות הגבוהות והקדושות ביותר.
בזמן רבי עקיבא כבר לא היה את בית המקדש, בית המקדש חרב, אבל בשמחת בית השואבה הוא היה שמח שמחה אמיתית בקדושה וטהרה, שמחה נקיה לשם שמיים ובזכות זה זכה ל"צופה הייתי ברבי יהושע ורבן גמליאל" - לצפות ברוח הקודש איך היו מנענעים את הלולב והאתרוג.
אדם יכול לשבת בסוכות בקדושה גדולה ולינוק רוח הקודש, יונה בן אמיתי זכה לרוח הקודש מחג סוכות. אדם מהשמחה של החג "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יד) שנאמר ג' פעמים על חג הסוכות, כנגד ג' האבות וכנגד ג' הדפנות בסוכה. כך אדם יכול לינוק מחג זה שמחה לכל השנה כולה, כמו החתן והכלה בשבוע של השבע ברכות אם הם שמחים אז הם שמחים כל החיים כולם, ולכן המצוה לשמח את החתן והכלה כי הם יונקים את השמחה לכל החיים כולם, כך גם חג סוכות בשבעה ימים אם האדם שמח בהם בשלימות, הוא יונק שמחה לכל השנה כולה שיהיה שמח.
ועוד מסר מלמדת אותנו הסוכה: החיים של האדם הם חיי עראי ולא קבע.
הגמרא אומרת (סוכה ב.) אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. כל השנה הבית של האדם הוא דירת קבע עבורו והקב"ה רוצה שנרגיש ארעי ולא יהיה לנו בטחון שהחיים בטוחים, שנצא מדירת קבע שזה הבית שלנו לדירת עראי שזו הסוכה.
לכן התורה הקדושה אומרת אחרי שעברנו את ראש השנה ויום הכיפורים שנשברנו בלב שלנו, התקרבנו לקב"ה ועשינו תשובה, מיד בא חג הסוכות שמלמד את האדם לצאת מדברים של קבע ולהפסיק להאמין בכוחי ועוצם ידי, להפסיק להאמין בעצמו ולהתחיל להרגיש שהחיים הם ארעיים ואנחנו רק בפרוזדור, במסדרון בחיים האלה כמו שהמשנה אומרת (אבות ד, טז) הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין.
וכך המשנה אומרת (אבות ג, א) עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. האדם צריך לשים מול עיניו תמיד מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון וכך כל הזמן יחיה חיים של ארעיות, ולא יכניס בליבו בטחון של כוחי ועוצם ידי.
(פורסם בשבועון החרדי "בקהילה")