"וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".
המשנה אומרת (אבות ה, י) הָאוֹמֵר "שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים זוֹ מִדַּת סְדוֹם". ישנו אדם שאומר 'מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך' והמשנה מביאה שתי דעות, דעה אחת אומרת שזו מידה בינונית - זה אדם בינוני שרוצה את שלו שיהיה אצלו ומה ששל האדם השני שיהיה שלו. דעה שניה אומרת שזו מידת סדום.
צריך להבין מה הפירוש מידת סדום, למה לקרוא מידת סדום לאדם שאומר מה ששלו שלו ומה ששלך שלך? הרי בפרשת השבוע ראינו שאנשים סדום היו רשעים בעלי מידות רעות ומושחתות והקב"ה החריב את כל העיר בצורה קשה ביותר, אבל מה האדם הזה אמר שזו מידת סדום, מה חמור כל כך בזה שהאדם רוצה שמה ששלו יישאר אצלו ומה ששל חבירו יישאר אצל חבירו עד שזה נקרא מידת סדום?
חשבנו לבאר ולומר יסוד גדול: הסכנה הגדולה בחיים של כל אדם בהתמודדות עם החיים היא כמו המצב שהיה בסדום בה כל אדם רואה את החיים שלו בצורה שכלית. כל דבר שהאדם רואה בחיים הוא רוצה שיסתדר לו בשכל. אם מסתדר לו בשכל, האדם שמח ורגוע ועושה את הדבר בשלימות. אבל אם הדבר לא מסתדר לאדם בשכלו, הוא לא מקבל את הדברים ומתמרמר בתוך הלב.
אותה הדרך ואותם מעשים היו גם בסדום, אנשי סדום רצו שהכל יסתדר להם שכלית ומה שלא מסתדר להם שכלית הם לא מקבלים. אדם שאומר מה ששלי שלי ומה ששלך שלך, זה שכלי וזו מידת סדום. מי שרוצה ללכת בדרך השם אסור לו להסתכל על החיים בצורה שכלית, שכן האדם צריך להסתכל על החיים גם בצורה רגשית ולא רק בשכל. אדם שהולך רק בדרך השכל זו מידת סדום.
הגמרא במסכת סנהדרין (קט, א) אומרת שאנשי סדום היו אומרים יש לנו ארץ טובה מאוד - האדמה של סדום הייתה טובה ביותר בעולם והייתה נותנת את התבואה הטובה ביותר, אם כך למה שאנשים זרים יבואו לגור בעיר שלהם ויבואו לקחת להם את הפרנסה?! כך הלכו וחוקקו חוקים נגד כל אדם זר שמגיע, כי אמרו שלי שלי - זה שלנו ויישאר שלנו ואדם זר לא יכנס למה ששלנו. מזה התדרדרו עד שהגמרא אומרת שהגיעו לדברים הקשים ביותר והמעשים החמורים שאירעו בסדום וכפי שהגמרא שם מספרת, והכל בצורה שכלית.
כך הגמרא מספרת שבעיר סדום היו מרשים לבקש צדקה, היתה זו עיר של עשירים שהיו נותנים צדקה אבל גם חוקקו בה חוק שכל מי שאסף כסף אסור לתת לו לקנות לא שתיה ולא אוכל - כלום! היו עושים חוקים שכליים, צדקה זה טוב אבל היו עושים חוקים נגד מי שמבקש צדקה. ברגע שהאדם חי את החיים ועושה את הדברים רק בצורה שכלית כשהוא מוריד כל רגש מהחיים שלו, זו הדרך להביא לחורבן של העולם.
האדם חייב שהחיים שלו יהיו שכליים אבל מעורים ברגש, שהרגש יהיה שותף לכל החלטה של השכל ולא שהשכל שולט לבד וקובע לבד. הגמרא במסכת בבא מציעא (ל, ב) אומרת לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. וכמובן שהדברים תמוהים וכמו שהגמרא שם שואלת - אם לא ידונו בירושלים דין תורה, איזה דין כן ידונו? והגמרא מסבירה שהכוונה שבירושלים ערב החורבן העמידו דיניהם רק על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין - הכל היה שכלי ולכן הכל נחרב.
אם האדם לא מערב את הרגש, הוא לא יכול להגיע ולהתקדם לאף דבר. האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידת סדום, כי אסור לפעול רק לפי השכל וחייבים גם את הרגש. רק כשמפעילים את הרגש לצד השכל, האדם יוכל להגיע למקומות נכונים ואמיתיים.
(פורסם בשבועון החרדי "בקהילה")