פעמים רבות בחיי היומיום שלנו צפות שאלות הלכתיות ועולים ספקות אקטואליים. הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית הוראה ארזי הלבנון, מנגיש לנו את ההלכות ומשיב על שאלות שנשאלו בבית המדרש ומחוצה לו. והשבוע: רכישת ציציות לחיילים מכספי מעשר.
שאלה:
שלום לכבוד הרב.
בעקבות המצב הקשה השורר בארצנו ובעולם כולו, התעוררו רבים לקיים מצוות טלית ותפילין ובניהם גם חיילים שלא זכו שיהיה להם ציצית וזוג תפילין. ולכן רבים נחלצו לסייע ברכישת מצוות אלו עבורם, וגם אני מעונין להשתתף בקניית מצוות חשובות אלו, אלא שרציתי לברר אם מותר להשתמש בכספי מעשר עבור זה.
תשובה:
שלום לשואל, ואשריכם ישראל שתמיד עושים ככל יכולתם עבור הזולת.
הנה הרב משה פינשטיין (בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן קמא) מיאן בדבר וכתב וז"ל: "אין עיקר מצות צדקה אלא בעניני אכילה ושתיה ומלבושים, ולא בקניית דברים הצריכים למצוה...וליתן מעות לעני לקנות תפילין ומזוזה וציצית אינו ענין צדקה, אלא דבר גדול הוא במה שעושה שיוכל העני לקיים מצות השם".
ומדבריו אלו עולה שאף שאכן דבר גדול הוא, אולם אי אפשר לרכוש ממעות צדקה עבור החיילים ציצית ותפילין, וכך אכן כתב הרמ"א (יו"ד סימן רמט ס"א) בשם המהרי"ל שאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים.
ואין לחלק בין צדקה למעשר, שהמעשר הוא שיעור הצדקה שיש לאדם ליתן, וכמובא בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמט ס"א): "שיעור נתינתה (של מצות הצדקה) אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר. ואחד מעשרה- מדה בינונית. פחות מכאן עין רעה".
אלא שיש שהתירו לקנות בכספי מעשר דברי מצוות על מנת לזכות בהם אחרים. וכך הביאו הט"ז והש"ך (על דברי הרמ"א דלעיל) שמותר ליתן מן המעשר על מנת לזכות להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה, וכן לקנות ספרים על מנת להשאילן לאחרים ללמוד בהם.
אלא שיש לדעת שההיתר הנ"ל הוא רק עבור מצוות שאינו חייב לקיימן. ועל זה אמרו את הכלל ש'דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין', כלומר שמצוות שיש עליו חיוב לקיימן, כגון מזוזה או תפילין לעצמו אינו יכול לקנותן בכספי מעשר אלא רק מכספו שלו.
ועל פי דברים אלו הסביר בבאר הגולה (אות ה') שבעצם אין מחלוקת בין הרמ"א לט"ז והש"ך, כיון שהם דיברו על שני מקרים שונים. הרמ"א דיבר על מצוה שאדם מחויב לקיימה ולכן אינו רשאי לקנותה מן המעשר, ואילו המפרשים שהתירו דיברו על מצוה שאינו מחויב לקיימה.
ואכן כבר פשט המנהג להתיר לקנות דברי מצוה עבור אחרים שאין בידם יכולת לקנות עבור עצמם, וכך פסק החפץ חיים (אהבת חסד פרק יט סק"ב).