ביום שישי, נציין את צום עשרה בטבת. ביום זה הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים, מה שהוביל בהמשך לחורבן בית המקדש.
מה כוחו של היום הזה ואיך הוא רלוונטי לכל אחד ואחת מאיתנו? האדמו"ר הרב יאשיהו פינטו, הרחיב בשיעורו על גודל היום הזה ושירטט לנו את הדרך שדרכה נתעלה ונתקן את עצמנו.
"נמצאים אנו כמה ימים לפני עשירי בטבת, ערב יום הצום שקבעו חכמי ישראל בדורות הקדמונים", אמר הרב פינטו בראשית דבריו, "צום זה נקבע על המאורע שאירע ביום זה, כשהגיע נבוכדנצר הרשע מלך בבל לירושלים, והעמיד מצור על העיר, סגר את כל מוצאות ומובאות העיר, אין יוצא ואין בא. זו הייתה תחילתו של החורבן, אמנם ירושלים היתה עדין בנויה בתפארתה, השוקים היו מלאים בכל טוב, והמחסור עדיין לא ניכר בחצות. אך, ירושלים היתה סוגרת ומסגרת, במצור ובמצוד. ונטילת החופש, גזלת השחרור, היא תחילתו של החורבן".
הרב פינטו המשיך לבאר: "בעשרה בטבת איננו צמים כדי להתאבל על תחילתו של החרבן, ביום זה איננו צמים כאות צער וגעגועים על בית המקדש שחרב ושועלים הלכו בו. צמים אנו כדי, לעורר את הלבבות, ולפתח בלבנו פתח של תשובה. הצום בא לעורר את לבנו על חסרון מעשינו, נועד הוא לשמש כתזכורת על העונש המגיע לחוטאים. מהות הצום אינה בכדי להנציח את העבר, אלא מתוך רצון לתקן ולשפר את העתיד, על ידי הצום והכנעת הלב, נלמד איך לשפר את מעשינו ולתקנם כראוי".
הוא הביא בשם בספר 'אבודרהם' בהלכות תענית, ש"בניגוד לשאר הצומות שמדרבנן, שכאשר חלים הם בשבת, נדחים הם ליום ראשון בשבוע שאחרי כן. תענית עשרה בטבת, אלו חלה ביום השבת, לא הייתה נדחית ליום ראשון, אלא הינו צמים בעצם יום השבת, כמו בצום יום הכיפורים. חידושו של האבודרהם, הוא פלא ממש, כיון שמדוע יהיה שונה צום עשרה בטבת שהוא מדרבנן, משאר צומות דרבנן הנדחים מפני כבוד יום השבת".
"אלא יש לפרש, נאמר בתורה: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" ודיקדקו המפרשים, מהו כי 'תחל' לזנות, הלא הפסוק היה מובן דיו אם היה כתוב בו, ובת איש כהן כי תזנה. אלא, רמזה לנו התורה יסוד גדול, כי 'תחל' לזנות, עקר הקלקול שורש הרע, טמון בתחילתו של הקלקול, שם טמון ההרס הגדול. כל עוד שלא נחצה הקו האדם, כל עוד שלא נעשה המעשה הראשון, אדם עומד בחזקת כשרות ובחזקת טהרה. אך כשיש התחלה של קלקול, כשיש סטיה מן הדרך, אפלו סטיה קלה שבקלות. שם טמון הפתח לכל הרע קלקול כלו. לכן אמרה התורה, כי 'תחל' לזנות, כלומר שהיתה התחלה של קלקול, שממנה נבעה הסטיה החמורה הזו", הסביר הרב פינטו.
לדבריו: "ביום עשרה בטבת, היתה ההתחלה של רמיסת עם ישראל, ההתחלה של החורבן עצמו. אמנם בירושלים העיר רבתי עם לא הרגש דבר, וכדברי הגמרא במסכת גיטין הרי שהיה די מזון ואספקה במחסני העיר, כדי לפרנס את אנשי ירושלים במשך עשרים ואחת שנים. אמנם בתחילה לא היה מרגש כלום, אבל ההתחלה, חצית הקו האדום, היא תחלתו של הרע והחרבן כלו. ולכן יש לצינו ביום מיחד בפני עצמו, והוא החמור והקשה מכולם".
"צריך כל אדם להזהר מ"התחלות", כמובן שישנם התחלות שהן טובות, אך התחלה שהיא לרעה, כל חצית קו או פריצת גדר ממה שגבלו וסיגו לנו חכמים הראשונים, הרי היא מסכנת ביותר. לא בכדי אמרו חכמים: "הפורץ גדר ישכנו נחש", כיון שפריצת הגדר, חצית הקו, הינה היסוד והשרש לכל הרע כלו, היא מביאה את החורבן הגמור", פירט.
עוד הוא הוסיף כי "בפרשת בראשית נאמר "לפתח חטאת רבץ", החטאת רובצת וממתינה לפתח שיפתח האדם כדי להכניס בו את החטא הראשון, ואפלו שחטא זה הוא קל שבקלים, רק חריגה קלה מתקנה רחוקה שתקנו חכמים. בכל זאת היא שורש החטא כלו, ולפתח זה רובץ היצר הרע וממתין לאדם שיפתחנו, על מנת שיכניס בו את החטאת כלה".
לסיום אמר הרב פינטו: "ביום עשרה בטבת נשתדל לפשפש במעשינו, לחקר את דרכנו, נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה'. נשתדל לקיים את החלק העיקרי ביום הצום, והוא, כוונת הלב ובדיקת המעשים. נשתדל לקים את דיני הצום כהלכתו. ובעזרת השם נזכה להבטחת הנביא שהצומות שיש לעם ישראל יתהפכו לששון ולשמחה למשתה וליום טוב, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו".