"וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם" (ג, כב).
אנחנו מוצאים בפרשת השבוע את ההבטחה שבשעת יציאתם ממצרים, בני ישראל ישלחו את הנשים והילדים שילוו וישאלו מהשכנות והנשים המצריות בגדים ושמלות, כלי כסף וזהב - שיהיה להם מה ללבוש ובמה להתקשט בשעה שייצאו ממצרים. ומן הראוי להבין מדועציווה הקב"ה שרק נשים וילדים ילוו שמלות ובגדים, למה אין ציווי גם לגברים, הרי גם הם צריכים בגדים. מה העניין שרק נשים וילדים ילוו בגדים?
אך הנה, ידוע מה שרש"י ורבותינו הקדושים מבארים על הפסוק"שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (דברים ח, ד), שכאשר בני ישראל היו במדבר ארבעים שנה הבגדים שלהם לא בלו. הבגדים שלבשו היו מתכבסים מעצמם, כשאדם גדל ונהיה גבוה - הבגד נהיה ארוך יותר; כשאדם היה משמין - הבגד היה מתרחב יחד. אך זה היה רק בבגדים שבני ישראל לבשו על גופם, בגדים שהיו בארגז או במגירה לא גדלו ולא כובסו, אלא בלו והתקלקלו. רק הבגדים שהיו על בני ישראל נשארו שלמים.
מכאן אנחנו מגיעים ליסוד גדול. התורה הקדושה אומרת לנו שבשעה שפרעה רדף אחרי בני ישראל לים סוף, הוא לקח איתו את כל הבגדים, התכשיטים, הכסף והזהב - הכל כדי לרדוף אחרי בני ישראל. עם פרעה רדפו אחרי בני ישראל הגברים החיילים, הנשים לא רדפו אחרי בני ישראל. ובשעה שהים פלט את המצרים, בני ישראל לקחו את הבגדים של המצרים הגברים - החיילים, וכך היו להם בגדים ללבוש. אך הקב"ה רצה שלנשים ולילדים יהיו גם כן בגדים, והלא המצרים לא יביאו את הבגדים של הנשים והילדים כשירדפו אחרי בני ישראל. הגברים בבני ישראל לא יוכלו לבקש את הבגדים היפים של הגברים המצריים כי הם לא יסכימו להלוות אותם לבני ישראל. הם שומרים אותם לשעת המרדף אחרי בני ישראל לים סוף.
לכן הקב"ה אומר שהנשים והילדים ישאלו בגדים מהמצרים, כי ברדיפה אחרי בני ישראל לא יהיו בגדים של נשים ולנשים בעם ישראל לא יהיה מה ללבוש. לכן לפני יציאת מצרים, הם והילדים ילוו בגדים מהמצריים, כי כל הבגדים שיהיו לנשים ולילדים בהמשך הדרך, ה מה שהם ילוו עכשיו מהנשים המצריות. הגברים מבני ישראללעומת זאת, יקחו מהשלל את הבגדים היקרים שאיתם ירדפו אחריהם חיילי פרעה, אחרי שימותו.
אנו לומדים כאן שכל מה שהקב"ה אומר וכל מה שהקב"ה מבטיח - הכל מתקיים עד הסוף, עד הנקודה האחרונה ביותר. הרבה פעמים אדם אומר: הנה עשיתי מצוה והקב"ה הבטיח שמי שמקיים את המצוההזאת יהיה לו כך וכך, והנה עוד לא קרה לי וה' עוד לא נתן לי מה שהתורה הבטיחה. האדם צריך לחכות כי אין דבר שנעלם ונסתר מהקב"ה, כל מה שהתורה הקדושה ורבותינו הקדושים הבטיחו ואמרו - אותו אדם יקבל הכל עד הנקודה האחרונה.
הנה אפילו לגבי ההבטחה של הקב"ה שבני ישראל יצאו ברכוש גדול, הוא לא מקפח את הנשים. הן הלכו ולוו בגדים, משום שברדיפת המצרים אחרי בני ישראל לא הביאו בגדי נשים וילדים. גם את זה הקב"ה לא שכח. הקב"ה אמר שיצאו ברכוש גדול וכולם יהיו שמחים ומסופקים, אז ברגעים הקריטיים של יציאת בני ישראל - בין המכות,הקב"ה אומר "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ" שהנשים ילכו וילוו. הגברים לא צריכים ללכת. הם יקבלו את שלהם בים סוף.
מכאן אנו לומדים יסוד גדול: הרבה פעמים אנו לא רואים את התשובה מהר. בהרבה דברים צריך לחכות עד שרואים את התקיימות ההבטחות. והאדם צריך סבלנות, כי מה שהשכל לא עושה הזמן עושה והוא יכפר את כל הדברים. האדם צריך לחכות עד סוף הדרך כדי לראות את השלימות שהקב"ה הבטיח וכל מה שהתורה הבטיחה - הכל שריר בריר וקיים.
כמו שרבותינו הקדושים לומדים מהגמרא (עבודה זרה ה, ב) אין אדם יורד לסוף דעתו של רבו אלא אחרי ארבעים שנה. ארבעים שנה צריך לחכות ולראות שהכל מתקיים. אדם צריך לחכות עד שיבוא הרגע שבו יתקיימו כל ההבטחות וייסגרו כל המעגלים.
ובינתיים?
בינתיים מוטל על האדם לעבוד על מידת הסבלנות. כאשר אין לאדם סבלנות, הוא מאבד את עולמו. וכשיש לאדם סבלנות, הוא יקבל שכר גם על הזמן שבו חיכה בסבלנות.
ביישוב הדעת, בשמחה ובמסירות נפש - בסוף מקבלים את הכל.