וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה (יח, א).
על הפסוק הפותח את הפרשה - "וישמע יתרו", כותב רש"י הקדוש"מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק יתרו שמע את קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ובא". לאחר מכן התורה הקדושה מספרת על הפגישה של משה רבנו ויתרו, משה רבנו עומד ומספר ליתרו את כל מה שקרה לבני ישראל ביציאת מצרים על אודות ישראל, כל מה שקרה איתם בדרך ואז "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" - יתרו חרד חרדה גדולה.
והנה עלינו להבין, מה היה למשה רבנו להוסיף ולומר עוד? הרי התורה הקדושה אומרת "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" וכלומר ששמע כבר על ים סוף ומלחמת עמלק, אם כן מה היה משה צריך להוסיף לו עוד סיפורים,הרי כל העולם שמע על קריעת ים סוף וכל העולם שמע על מלחמת עמלק. מה עוד אפשר היה להוסיף על כך עד שהדברים גרמו ליתרו חרדה גדולה? ובכלל, הרי לפני שהיה כהן מדיין, היה יתרו אחד היועצים של פרעה. הוא ידע היטב מה קורה במצרים, מה היה צריך עוד משה רבנו לספר?
אלא אפשר לבאר ולומר יסוד גדול, אנחנו רגילים שאדם שיש לו הצלחה הוא שמח בה ורואה אותה בתור דבר אחד. ואם יש לו כישלון הוא רואה את הכישלון בתור דבר אחר. אנשים לא מערבים את ההצלחה והכישלון יחד. אם יש לאדם זמן טוב הוא רואה את הזמן הטוב לבד, ואם יש לו זמן קשה הוא רואה אותו בפני עצמו. אנשים לא מערבים את הזמן הטוב ואת הזמן הקשה ביחד ורואים אותם כשני דברים נפרדים.
אבל בראיה של התורה הקדושה זה לא כך. אדם שרוצה לראות את החיים בדרך ה', עליו לראות את החיים בתור דבר אחד, שההצלחה והכישלון הם דבר אחד. כאשר יש לאדם זמן שנראה ככישלון, זה לא כישלון אלא חלק מההצלחה - ירידה לצורך עליה.
בזמן שבני ישראל היו במצרים, מי שהיה מסתכל על מה שקורה במצרים היה רואה זאת בתור תקופה קשה שעם ישראל עוברים.מצרים משעבדים אותם, מצרים עושים להם דברים קשים ומענים אותם. אדם כזה היה אומר שעל עם ישראל עוברים זמנים קשים. אחרי כן הוא היה רואה שהם מגיעים לזמנים טובים - יצאו ממצרים,נגאלו ונושעו. אלא שזו ראיה של אדם שאינו ירא שמים. אדם שרואה את הטוב והרע שבחייו כשני זמנים נפרדים. לעומת זאת, בראיה של אדם ירא שמים הוא רואה את הכל כזמן אחד.
כאשר יתרו שמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, הוא שמע זאתכסיפור אחד ואת מה שהיה לבני ישראל במצרים הוא ראה כסיפור שני. הוא ראה את ההצלחה של בני ישראל עם כל מה שקרה כשיצאו ממצרים כסיפור אחד, ואת הייסורים שבני ישראל עברו במצרים הוא ראה כזמן קשה שעבר עליהם. אבל משה רבנו בא ומסדר את הראיה של יתרו - לפני שיתרו נהיה חלק מעם ישראל ונהיה כה חשוב שפרשה נקראת על שמו, וכה חשוב עד שהוא נותן למשה רבנו את העצה לשים שופטים בעם ישראל. וכך עומד משה רבנו ומלמד את יתרו יסוד גדול בחיים - לראות את הזמנים של ההצלחה והזמנים של הכישלון כזמן אחד. חלק מהכישלון, חלק מהזמן הקשה הוא הזמן של הבניה.
אדם מתחיל להיבנות בזמנים הקשים שהוא עובר. כאשר יש לו זמנים קשים, הם חלק מהצמיחה שלו. וכמו שהזוהר הקדוש אומר כל פרי שזורעים אותו באדמה, לא מתחיל לצמוח עד שהוא מרקיב - רק אחרי שהוא מרקיב, אז הוא מתחיל לצמוח. הישועה לא מגיעה אל האדם עד שהוא עובר זמן קשה, ואז מגיע לו הזמן הטוב.
לפני שיש אור יש חושך, לפני שיש זמנים טובים צריך לעבור זמנים קשים.
בהשקפתו של יתרו, הזמן של שעבוד מצרים היה דבר אחד והזמן של יציאת מצרים היה דבר שני. עומד משה רבנו וקושר את שני הזמנים ומסביר לו "כאשר היינו במצרים והיו זמנים קשים, בשעה פרעה שיעבד את בני ישראל בפרך והרג את הילדים, כל זה היה חלק מהישועה ומהצלחה, חלק מהבנייה להמשך לזמן של הגאולה ולזמן הגדול והטוב". לכן "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" ליתרו הייתה חרדה גדולה כי הוא לא הבין כך עד שמשה העמיק אצלו את התובנה האלוקית הזו שהכישלון וההצלחה הם דבר אחד.
עלינו לראות זאת כיסוד לחיים: הזמנים הקשים הם התחלה של הזמנים הטובים. כאשר יש לאדם זמנים טובים, הוא צריך לזכור שהזמנים הטובים האלה התחילו בזמן הקשה שבו הוא למד והשכיל.בזמן הקשה שבו הוא התחזק באמונה בה', אז התחילו הישועה וההצלחה שלו.