"וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ" (כא, ו).
ומה ראה אזן להירצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קידושין כ, ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב - תרצע! ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חמר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם" (רש"י).
שואלים המפרשים למה מחוררים את אוזנו דווקא לצד הדלת, ולא במקום אחר? למה דווקא במשקוף? ולמה דווקא במרצע ולא בכלי אחר?
אולי אפשר לבאר ולומר כך, מרצע בגימטריא ארבע מאות. כידוע שבני ישראל היו צריכים להיות במצרים ארבע מאות שנה, וכפי שאמר הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו, יג). אם כך מרצע מסמן ארבע מאות השנים שבני ישראל היו צריכים להיות משועבדים בארץ מצרים. בסופו של דבר, ה' קיצר להם את זמן השעבוד בכך שהחשיב גם את עומס וקושי השעבוד כך שארבע מאות השנים שהיה תומצתו למאתיים ועשר שנים - הקושי והשעבוד של מאתיים ועשר שנים היו כמו ארבע מאות.
אותו אדם שמכר את עצמו לעבד מראה שהוא מוכן להמשיך הלאה עם השעבוד, מבחינתו אפשר להישאר במצרים גם ארבע שנה ואולי אפילו יותר - לכך הוא נענש שיחוררו את אוזנו דווקא במרצע שמניינו ארבע מאות.
את הסיבה לכך שהרציעה צריכה להתרחש דווקא על המזוזה יש לבאר בכך שאומות העולם טענו נגד הייחוס של עם ישראל. שהרי אם המצרים שלטו עליהם, הרי שגם יכולים היו לפגום את היחוס שלהם (ראו רש"י תהילים קכב, ד). אמנם הקב"ה מעיד "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד, ז) - כל עם ישראל היו קדושים וטהורים והמצרים לא פגמו את ייחוסם.
וכך מעיד הקב"ה "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (תהלים פא, ו) שם את שמו י-ה על השבטים, אות ה' בהתחלה ואות י' בסוף "חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי" (במדבר כו, ה). עם אותיות שמו הקדוש 'י-ה' אותן הטיל בתחילת ובסוף שמותם של בני ישראל היוצאים ממצרים, מעיד הקב"ה שכולם נשמרו בקדושה ובטהרה בלי שום פגם ייחוס.
הראיה הכי טובה לכך ניתנה במכת בכורות, כאשר הקב"ה עבר מדלת לדלת, וכל בית שהיה בו בכור מצרי הוא מת - אבל אצל בני ישראל לא מת אף אחד וכך הוכח שלא התערב ביניהם אפילו ילד מצרי אחד. דם קרבן הפסח שעל המשקוף והמזוזות, היה ההוכחה לקדושה והטהרה של עם ישראל שגם אחרי מאתים ועשר שנים נשארו קדושים ומיוחסים לאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ולי"ב שבטי י-ה, בלי שמץ פסול. המשקוף מסמל אפוא את הקדושה והטהרה של בני ישראל.
העבד שאנו רואים אותו לפנינו, עבר תהליך מורכב. בשלב הראשון הוא חטא בגניבה ובשל כך נמכר לעבד. על כך עוד אפשר היה להמליץ עליו זכות - "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" (משלי ו, ל). מדובר באדם שהגיע למצב כלכלי כה קשה עד שהידרדר לחיי פשע מתוך מצוקה וכך נמכר לעבד. על העבירה הזו, לא רוצעים את אוזנו. אבל כאשר לאחר שש שנים, כאשר זכותו לצאת ולחיות חיים פרטיים משל עצמו והוא מעדיף לוותר על עם ישראל ולהמשיך לחיות עם השפחה הכנענית, כאן מזכירים לו את החירות של בני ישראל ביציאתם ממצרים עם המרצע העולה בגימטריא 400.
כאן גם גוררים אותו אל משקוף הדלת - אותו משקוף שהעיד בשעת מכת בכורות על קדושת הייחוס של כלל ישראל לאורך כל הגלות. אומרים לאותו עבד - במשך מאתיים ועשר שנים בני ישראל שמרו על קדושה וטהרה ואתה מוכן לבלות את שארית חייך עם שפחה כנענית רק בגלל שכך טוב ונוח לך? לכן רוצעים את אוזנו במרצע ואומרים לו: אתה שלא שמעת בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים ואתה מזלזל בקדושת הייחוס עליה שמרו אבותיך - אין ברירה אלא לרצוע את אוזנך ולהזכיר לך את הרוממות של בני ישראל - כי לא בני ישראל עבדים, אותו עם שהקב"ה גאל ממצרים בניסים גדולים.