"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (א, א).
כידוע, הא' במילה הפותחת את הפרשה והחומש - ויקרא היא א' זעירא. ובביאור העניין כותבים כל המפרשים, שמאחר שלמשה רבנו הייתה מידת הענווה, הוא הלא היה ענו מכל אדם, לכן כאשר ה' קרא לו, הוא לא רצה לכתוב שה' קרא לו ולכתוב א' גדולה, וכתב זאת בא' קטנה.
אמנם מתבקש להקשות שבפרשת משפטים נאמר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן" (שמות כד, טז) ושם אנו נאמר "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" באות א' גדולה. מה ההבדל בין הא' הקטנה של ויקרא לזו של פרשת משפטים הכתובה בא' גדולה?
אך הנה הגמרא אומרת במסכת נדרים (לח, א) אמר רבי יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו וכולן לומדים ממשה. משה רבנו היה גיבור, היה חכם, היה ענו והיה עשיר. אומרים רבותינו שמשה רבנו התעשר מהפסולת של הלוחות השניות, היינו בשעה שמשה רבנו פסל את הלוחות השניות, אמר לו הקב"ה שיקח את הפסולת שנשארה. אותה פסולת היתה יקרה מאוד - מאבן סנפירינון, ומהפסולת הזו נתעשר.
אם כן אולי אפשר לבאר כך, בפרשת משפטים למשה רבנו לא הייתה עשירות ולכן לא הייתה לו אף מחשבה של גאווה, משה רבנו הרגיש שהוא כלום, שאין לו חכמה, אין לו גבורה, אין לו ענווה ואין לו עשירות. הוא חשב שאין לו כלום. אבל בפרשת ויקרא כאשר למשה רבנו כבר היתה עשירות, או אז פחד ביותר ממידת הגאווה. לכן בפרשת משפטים כתוב ויקרא עם א' גדולה ובפרשה ויקרא אחרי שמשה רבנו היה מושלם בכל הדברים, הייתה לו חכמה, ענווה, גבורה, ועשירות הוא חשש והקטין את האות א' וכתב עם א' קטנה.
למדנו מכאן שאדם צריך למדוד כל הזמן את עצמו, לבדוק ולחפש בעצמו האם הוא מושלם או שיש בו פגם, לא כל הזמן לחשוב שבעבר היה טוב, אלא בכל יום לבדוק את עצמו איך הוא היום ואיך הוא עכשיו, ואיך הוא מחר. כל הזמן להיות אחראי על עצמו איך ההתנהגות והמעשים שלו.
בפרשתנו אנו מוצאים ענין נוסף של הכנעה. התורה הקדושה מלמדת אותנו בפרשה זו ובפרשיות הבאות את עניין הבאת הקרבן והקרבתו לקב"ה. ולכאורה יש להקשות, הלא הקב"ה הוא רחום, חנון ובעל הרחמים, אין בעל רחמים וחסד יותר מהקב"ה, אם כן איזו הנאה ונחת יש לקב"ה שהוא הבעלים הגדול של החסד בעולם לראות ששוחטים בהמה. למה לא משאירים את הבהמה בחיים, האם יש נחת והנאה לקב"ה מכך ששוחטים את הבהמה ובזה הקב"ה סולח לאדם ומוחל לו על העוונות שלו?
אמנם רבותינו הקדושים אומרים שכל עניין הקרבת קורבנות הוא שהאדם צריך לצייר בנפשו שכל מה שעושים לקרבן - השחיטה וכל המעשים שנעשים אחריה, היו צריכים לעשות לו, והקרבן הוא כפרה עליו ובמקום שיעשו לאדם המקריב את הקרבן כך, עושים את הכל לקרבן.
כל המהות של הקרבת הקרבן היא להוריד ולהכניע את הנפש של האדם, שהאדם ירגיש את עצמו מוכנע. לכן הקב"ה קיבל את הקרבן של הבל ולא קיבל את הקרבן של קין, כי הבל הביא מכל ליבו את הקרבן בהכנעת הלב, אבל קין הביא בגאווה, מהדברים הבזויים והפשוטים שיש לו - הוא לא הביא את זה בהכנעת הלב. אם לא מביאים קרבן בהכנעת הלב, הקב"ה לא מקבל את הקרבן כי כל המהות של הקרבן היא להכניע את הלב.
לכן גם בפרשתנו, כשהתורה הקדושה מצווה אותנו להביא קרבן, התורה פותחת את הפרשה עם א' קטנה, עם הכנעה של הלב.
יש אנשים שנותנים צדקה ויש אנשים שלומדים תורה אבל הכל בגאווה, אך אם הכל בגאווה אין לזה אף תיקון. המהות של הקרבן והתכלית של הקרבן שתהיה לאדם ענווה והכנעה, אדם שעושה דבר עם גאווה הוא מקלקל את הכל.
למרבה הצער, הרבה אנשים נותנים צדקה עם גאווה ומקלקלים את הצדקה שלהם. הרבה אנשים לומדים תורה עם גאווה ומקלקלים את הלימוד תורה שלהם. בשעה שהאדם עושה משהו טוב, הוא צריך לעשות אותו עם א' קטנה, עם הכנעה. אדם שמביא קרבן צריך להסתכל על הקרבן בהכנעה, ואם הוא יסתכל בגאווה, הוא יקלקל את הכל. קין שהסתכל בגאווה קלקל את הכל, הבל שהסתכל בענווה והכנעה הרים את הקרבן שלו למקום גדול.
אדם צריך להכניע את ליבו ומתי שהוא מתוסכל על עצמו בהכנעה ויודע שזו התכלית של האדם - להיות מוכנע לקב"ה ולהיות כלי קיבול לקבל את הברכה מהקב"ה או אז הוא רצוי ואהוב לפני המקום ברוך הוא.