"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (כה, י).
אנחנו מוצאים בתורה הקדושה שהכהן הגדול נכנס ביום הכיפורים לשרת ולעבוד בקודש הקודשים בבגדי לבן ולא לובש בגדי זהב. חז"ל מלמדים אותנו במסכת ראש השנה (כו, א) שטעם הדבר הוא משום שזהב מזכיר את חטא העגל ואסור שקטגור יהיה סנגור - להזכיר את חטא העגל ביום הכיפורים. לכן מחביאים את הזהב ולא משתמשים בו, אלא רק בבגדי לבן שמהווים מעין סמל על כניעתנו לפני הבורא. כפי שלהבדיל במלחמה, אדם נכנע ומרים דגל לבן שמראה על כניעה, כך ביום כיפור אנו לובשים בגדים לבנים. בכך אנו נראים כמו מתים, להם מלבישים תכריכים לבנים. אנו מביעים את כניעתנו באמצעות הבגדים הלבנים ונמנעים משימוש בזהב שמעורר קטרוגים ומזכיר את חטא עגל הזהב.
והנה רבותינו הקדושים אומרים לנו במסכת בבא בתרא (יד, ב) שבמשכן ובבית המקדש, שכן בקודש הקודשים הארון שבו היו לוחות הברית ולצידו היו גם שברי הלוחות הראשונים - שנשברו על ידי משה ברדתו מההר, לאחר שראה את חטא העגל. רבותינו מספרים לנו שבשעה שבני ישראל היו יוצאים למלחמה, היו לוקחים איתם למלחמה את הארון שבו שברי הלוחות, כדי שישמש עבורם כעין קמיע לשמירה.
מאחר שכך התעוררה אצלנו קושיה חזקה ביותר. אם אמרנו שהכהן הגדול לובש ביום הכיפורים בגדי לבן ולא בגדי זהב, כדי שלא לעורר קטרוג על חטא העגל באמצעות הזהב שמזכיר את עגל הזהב, איך יתכן שלוקחים למלחמה את שברי הלוחות?! הלא הלוחות הראשונים נשברו בגלל חטא העגל, את זה אנחנו כן לוקחים למלחמה, הרי מלחמה זה זמן של דין זמן של סכנה, יכולים להפסיד ולמות, יכולים לקרות אסונות, אם כך למה לוקחים שברי לוחות למלחמה, צריך להחביא אותם שהרי השברים מזכירים את חטא העגל. אם ביום כיפור מסתירים את הזהב כדי שלא לעורר קטרוג בעקבות חטא העגל, קל וחומר שאת לוחות הברית - הסמל של השבר של החטא הגדול של העגל אנו צריכים להסתיר בשעה שאנו זקוקים להתעוררות רחמים. איך יתכן שדווקא שברי הלוחות הם שעוררו רחמים על עם ישראל בעת צרה?
ומכאן עלינו ללמוד יסוד גדול: גם את הרגעים הקשים, הרגעים הנמוכים והשפלים של האדם, הוא צריך לקחת ולזכור אותם. לרומם ולחזק אותם שהם יהיו הבניה לנפש שלו להתרומם, לעלות ולהתעלות.
שברי הלוחות מראים לנו שלא התנהגנו טוב, נפלנו והתדרדרנו, הלוחות נשברו ונגרם לנו חורבן גדול, נזק רוחני עמוק וגדול ביותר. ולכן בזמן המלחמה, בשעה שצריכים הרהורי תשובה, בזמן שאנו צריכים להיות קרובים לה', זה הזמן שבו לוקחים את שברי הלוחות שיזכירו לנו את רום המעלה שהיינו בה במתן תורה בשעה ש"נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרו" (שיר השירים ה, ו) - כאשר הגענו לדברים הגדולים ביותר ואיבדנו את המעלות הגדולות בגלל טיפשות שנכנסה בעם ישראל בעקבות הרשעות של הערב רב שסחפו חלק מהם אחר העגל ל"ע. לכן לוקחים את השברי לוחות שהם יזכירו לנו ברגעים הקריטיים של המלחמה, בכמה דבקות, בכמה קדושה ובכמה רוממות יהודי צריך להיות עם הקב"ה.
אדם צריך לקחת את הרגעים הקשים שלו, את הרגעים השפלים שלו, הרגעים שיש לו מהם זיכרונות קשים ומרים, ולבנות אותם שהם יהיו הסולם עליו הוא יטפס ויעלה. להתרומם מהרגעים הקשים לדברים גדולים ולדברים נשגבים.
לכן לוקחים למלחמה את שברי הלוחות שבאו מחטא העגל - שנזכור את הרגעים הגדולים מהם נפלנו והתדרדרנו. הרגעים שבהם נשברו לוחות הברית והקב"ה מאס באותו זמן בעם ישראל והיינו בשעה קשה. שברי הלוחות מזכירים לנו לקחת את הלקח הזה איתנו לכל מקום. ברגעים הקשים נזכור את הרגעים השפלים, שמהם נלמד להתחזק ולעלות לדרגות הגדולות.
אדם צריך לזכור את הרגעים הקשים, דוד המלך אומר (תהלים נו, ט) "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ" - הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא: קח את הדמעה שלי, את הרגעים הקשים שעברו עליי ותשמור אותם.
יש משמעות גדולה לכך שהרגעים הקשים תמיד יישארו בלב האדם וילכו איתו לכל מקום, כי הם מסייעים לו לזכור להתקרב לבורא עולם, להתחזק וללמוד מהם לעשות ההיפך - ללמוד מהרע לטוב לעלות ולהתעלות לדרגות קדושות ומרוממות.
כה יעזרנו ה'.