"רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה".
בפרשות האלה אנו עוסקים בבניית המשכן. כידוע, לבד מהקדושה המיוחדת שלו, היו במשכן יופי פלאי והוא נעשה עם החכמה הכיגדולה שהייתה בעולם. היופי והאומנות שבהם נעשו הכלים היו נדירים ביותר. ומכל האנשים שהיו בעם ישראל, נבחר בצלאל בן אורי בן חור שהיה מומחה לקחת את התרומות של האנשים ולדעת היכן לשבץ את הכסף והזהב שכל אחד נתן ואיך לעשות את המלאכה בצורה מיוחדת ונאה.
עלינו לדעת יסוד גדול בחיים, לא כל עץ מתאים להיות כיסא או שולחן. יש הרבה פיסות עץ שבנו אותן כשולחנות וכסאות והם יכולים להראות כדבר יפה מאוד, אבל הם לא נוחים נפשית לאנשים המבקשים לשבת עליהם.
בשנים עברו שלט בירושלים פחה - מושל מוסלמי שהיה איש קשה ורע מאוד שעינה וציער את כולם. בירושלים באותם ימים התגורר גם אדם מבוגר ששימש כנגר מומחה מימים ימימה. כולם ידעו שהרהיטים שהוא בונה הם המיוחדים שבכולם. הכיסאות שבנה, השולחנות, הספות שהוא בונה. כל רהיט שיצא מתחת ידיו העניק למי שהשתמש בו את מיטב הנוחות וההרגשה הטובה.
יום אחד בא הפחה אל הנגר וביקש ממנו שיכין לו משרד יפה. "אנסה", אמר לו הנגר. עבר חודש, עברו חודשיים ושלושה והפחה חוזר אל הנגר ומבקש לדעת האם כבר הכין עבורו את הרהיטים המבוקשים. "עדיין לא הצלחתי", השיב לו הנגר. עברו עוד שלושה חודשים והמשרד עדיין לא מוכן. הפחה שכאמור היה איש רע מעללים, מגיע שוב אל הנגר ודורש לדעת מה קורה "אתה מעז להתחמק מהפחה של ירושלים?!" שאל אותו בפנים זעופות.
"ראה אדוני הפחה", השיב לו הנגר. "אני לא בונה סתם שולחן וסתם כסא. אני לא סתם מכין לאנשים את הרהיטים לבית. אני הולך ליער ומדבר שם עם כל עץ ועץ, אני מספר לעץ שאני רוצה לבנות כסא לפלוני אלמוני, אתה מוכן? אני מרגיש את תשובתו של העץ ופועל על פיה. לאחר מכן אני הולך לעץ אחר ואומר לו שאני רוצה להכין ספה לפלוני, ושוב שואל אותו אם הוא מוכן. אני מרגיש מה העץ משיב ויודע אם כן או לא. לכן הרהיטים שאני מכין נוחים כל כך, כי העצים שמהם אני מכין אותם הסכימו לשמש לשם כך. כעת, אמר הנגר לפחה, אני מסתובב כבר כמה חודשים ביער ומחפש את העץ שירצה לשמש עבורך ככיסא, שולחן או ספה, אבל אף עץ לא מסכים. לכן עד עכשיו לא בניתי עבורך את המשרד".
ובחזרה למשכן - הגדולה של בצלאל הייתה שהוא יודע מי האדם שמתאים לקחת ממנו את התרומה לבנות ממנה את השולחן ומי נתן תרומה שמתאים לבנות ממנה את המזבח, המנורה וכן הלאה. בחוכמה האלוקית שבה ניחן, ידע בצלאל איזו תרומה מתאימה לאיזה כלי קודש, כדי שהכל יהיה מושלם מבית ומחוץ.
רבותינו מסבירים שאת הכוח הנפשי והרוחני הזה, את החוכמה האלוקית הזו לדעת איך לבנות, מה לבנות והיכן להניח כל תרומה, השיג בצלאל בזכות מסירות נפש.
בצלאל היה נכד של חור, שנהרג בגלל עבודה זרה. בשעה שהיו בין עם ישראל מי שעבדו את העגל, חור עמד והתנגד ואלה הרגו אותו. סבתא של בצלאל היתה מרים אחותו של משה רבנו שמסרה את נפשה כדי שמשה רבנו יינצל ויחיה. חור היה אם כן אדם שמשני צדדיו -מצד סבו ומצד סבתו - היה כוח של מסירות נפש גדולה ביותר, ורק בכוח של המסירות נפש שהיה להם הוא זכה לחכמה גדולה.
כאשר אדם זוכה לחכמה ולשכל, זו מתנה מהקב"ה. יש אדם שהחכמה והשכל שלו הם בזכות מסירות נפש של אבותיו או בזכות מסירות נפש שלו. חכמה כזו היא לא אב אלא תולדה. האב זו מסירות הנפש שאותו אדם מסר ובכוחה הקב"ה נותן לו חכמה ובינה ודעת. יש אנשים שמסרו את הנפש שלהם עבור כלל עם ישראל, עבור אדם מסוים, נתנו את החיים שלהם בשביל מישהו. המתנה שהקב"ה נתן להם בשכר מסירות הנפש הזו, היא חכמה, בינה ודעת במדרגות גדולות ביותר - תולדה ממסירות הנפש שלהם.
כדי לקנות תורה על האדם למסור את הנפש - "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה" (אבות ו, ד), וכשאדם מוסר נפש הוא זוכה להבנות והשגות גדולות ביותר. יגעת ומצאת תאמין (מגילה ו, ב) אדם יגע במקום אחד, לא חייב ששם הוא ימצא את מה שהוא רוצה, אבל פתאום במקום אחר הוא מוצא משהו בקלות כמו מציאה. ובכל זאת אדם חייב להתייגע, אדם שלא יגע, לא טורח ולא מוסר נפש, לא ישיג ולא ימצא כלום.
לכן האדם צריך להיות בעל מסירות נפש. הכוח של מסירות נפש על עיקרון, על התורה או על מעשה גדול, מסירות נפש עבור יהודי מסכן נותנת לאדם כתולדה, חכמה גדולה ודברים גדולים ונשגבים.