במדרש מסופר (שמות רבה נא, ב) שעם סיום מלאכת המשכן "נִכְנַס משֶׁה אֵצֶל בְּצַלְאֵל רָאָה שֶׁהוֹתִיר מִן הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'רִבּוֹן הָעוֹלָם עָשִׂינוּ אֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתַרְנוּ, מַה נַּעֲשֶׂה בַּנּוֹתָר?' אָמַר לוֹ 'לֵךְ וַעֲשֵׂה בָהֶם מִשְׁכָּן לָעֵדוּת', הָלַךְ משֶׁה וְעָשָׂה בָהֶן.
במדרש ישנם שני הסברים מה עשה משה רבינו בכסף שנותר. דעה אחת אומרת שמשה רבנו לקח את הכסף הנותר ובנה בו בית מדרש כך כל מי שרצה ללמוד תורה היה בא לבית מדרש הזה ללמוד תורה. דעה אחרת אומרת שמהכסף הנותר הכינו שני ארונות, ארון אחד שבו הונחו לוחות הברית וארון שני שבו הונחו שברי הלוחות הראשונות.
דברי המדרש עוררו אצלנו קושיא, לכאורה מה שאלתו של משה מה לעשות בכסף הנותר? אם יש כזה מתבקש להשאיר אותו לבדק הבית - אם מחר יישבר השולחן או יארע איזה קלקול במשכן יהיה כסף לתקן בו את המשכן. הלא מדובר בכסף שנתרם למטרה אחת, מדוע משה רבנו משתמש בו למטרה אחרת - בניית בית מדרש או ארון נוסף לשברי הלוחות?
חשבנו לפרש ולומר כך, הגמרא במסכת ברכות אומרת (נה, א) שבשעה שבצלאל בנה את המשכן הוא היה רואה את הכסף שתרמו ואומר "עם הכסף הזה מתאים לבנות את ההיכל - זה כסף קדוש", "עם הכסף הזה את השולחן", וכן הלאה כל אחד לפי נדבת הלב שלו. מי שנתן הרבה מהלב, בצלאל לקח את תרומתו לדבר קדוש מאוד, מי שנתן פחות מהלב - הכסף נלקח לשימוש פחות קדוש. ומי שבכלל לא נתן מליבו, לא השתמשו בכסף שלו - זה שנשאר בחוץ.
אך כאשר פשטה השמועה שנשאר כסף, הרי שכל אחד מבני ישראל הבין שמי שלא נתן מנדבת ליבו, כספו לא הלך למקום קדוש. מאחר שכך, אותם אנשים חזרו בתשובה והתחרטו מכל הלב. או אז הכסף שתרמו התקדש ועלה במעלה ועם כסף זה עשו ארון לשברי הלוחות או לבית מדרש.
שברי לוחות הם סימן לאדם ששבר את המידות שלו ואת ליבו על הדרך הלא טובה שבה תרם למשכן.
ולדעה לפיה השתמשו בכסף הזה לבניית בית מדרש, יש להסביר שזה מאחר ששם ילמדו תורה ויחזרו בתשובה על הצורה שבה תרמו את תרומת הקודש. הגמרא אומרת במסכת קידושין (ל, ב) "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" - אם היצר הרע פוגע באדם יש למשוך אותו לבית מדרש, כי שם ורק שם אפשר להכניע אותו.
עם סיום פרשיות המשכן, ישנה שאלה מתבקשת. הקב"ה מצווה לבנות את המשכן מהדברים הטובים ביותר והמפוארים ביותר, אך הנה הלא הקב"ה הוא גבוה ורוחני מעל כל שכל ומעל כל מחשבה. הקב"ה לא מתפעל מזהב ומכסף - "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה'" (חגי ב, ח) כל הכסף והזהב הם של הקב"ה. אז למה הציווי וההתפעלות לעשות את המשכן זהב וכסף, אבנים טובות ועורות תחשים, וכי הקב"ה הגבוה מעל כל תפיסה שלנו מתפעל מדברים גשמיים - אבנים טובות, בדים יקרים או כסף וזהב?
נתרץ על פי מה שאומר האלשיך הקדוש על הפסוקים בשיר השירים (ג, ט-י) "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן. עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם" מה הפירוש "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם"?
ביאור הענין, בשעה שאדם אוהב חפץ שנמצא ברשותו, שעון, תכשיט, או אפילו את הכסף או הבית שלו, הוא שם את הלב שלו בתוך מה שהוא אוהב. בשעה שהאדם לוקח את מה שהוא אוהב ונותן אותו כתרומה, הוא נותן את הלב שלו. את הלב ממש הרי אי אפשר לתת כי הוא בתוך הגוף, אבל על ידי שנותנים דברים שהלב אוהב, נחשב הדבר שנתנו את הלב של האדם. וזה מה שכתוב (משלי כג, כו) "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי" ואת זה עושים על ידי שנותנים את מה שהלב אוהב.
אם כך, "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה", שלמה המלך בנה את בית המקדש מכסף וזהב, אך "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם" הקב"ה רצה את הלב של אנשי ירושלים ועל ידי שיתנו כסף וזהב כך הקב"ה ישיג את הלב שלהם.
כך גם במשכן, הקב"ה רצה את הלב של היהודים, ואת הלב של היהודים לוקחים על ידי שהם נותנים את הכסף והזהב שלהם. כל מה שהיה במשכן זהב וכסף ונחושת, עורות יקרים ואבנים טובות, כל זה הוא לא בשביל דברים גשמיים - כביכול הקב"ה רוצה לראות דברים גשמיים, אלא הכל משום שהקב"ה רוצה את הלב של עם ישראל, ואת זה משיגים על ידי שהאדם נותן את מה שהוא אוהב. ללב של עם ישראל מגיעים על ידי שיהודי תורם את מה שהוא אוהב.
המשכן ובית המקדש נבנו על ידי הלבבות של עם ישראל שתרמו את מה שהם אוהבים. כך נבנה הבית שדרכו עולות כל התפילות - כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים, ומשם כל התפילות נכנסות לקב"ה כי שם המקור של הלב של עם ישראל.