על הפסוק הפותח את הפרשה "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", כותב רש"י "אין צו אלא לשון זירוז - מיד ולדורות. ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
הדברים אומרים דרשני, מה העניין שהתורה הקדושה מצווה אותנו פה להזדרז בקיום המצוות? ועוד יש להבין, מה העניין שרבותינו הקדושים תמיד מזרזים אותנו שכל מצוה שאדם עושה יעשה אותה בזריזות. "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה" (אבות ב, ד) מדוע התורה מצווה אותנו כל כך על הזריזות, מה הכוח הגדול של הזריזות?
כדי להבין את הדברים נפנה מבט אל ההבדל שבין ההבדלות - כאשר עושים הבדלה במוצאי שבת מברכים על הבשמים, בעוד במוצאי המועדים לא מברכים על הבשמים. בביאור הדברים אומרים רבותינו הקדושים שמכיוון שבמוצאי שבת הנשמה היתירה יוצאת מהאדם וחוזרת לשמיים, יש מקום לחשש שהנפש של האדם בעצמה תצא איתה. לכן מברכים על הבשמים במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש לאחר שהנשמה היתירה עוזבת אותה.
לעומת זאת במועדים נכנסת באדם נשמה מיוחדת, אבל היא אינה עוזבת בבת אחת במוצאי החג, אלא מותירה עליו חותם עוד זמן רב עד שלאט לאט פגה ועוברת מתוך האדם.
ההבדל בין הזמנים או בצורת האור שיורד עלינו ממרומים. בשבתות זוהי 'איתערותא דלעילא' - אור שמגיע בלי קשר למעשינו, אלא כחלק מצורת בריאת העולם. הימים הטובים לעומת זאת כרוכים תמיד במעשים שעשינו בעצמנו ובמסירות נפש שלנו והנשמה היתירה שבאה בהם יש לה שייכות מיוחדת איתנו. לכן בשבתות עם צאת השבת מסתלק גם האור שלה וגם הנשמה היתירה עוזבת אותנו. ואילו בחגים רושם החג עוד נותר באדם זמן רב כי כאמור יש להם שייכות ישירה למעשינו ומעשי אבותינו.
נתבונן למשל על ימי הפורים שעברו עליהו השבוע בשעה טובה ומאירה. בפורים עמדו אנשים צדיקים כמו מרדכי ואסתר, מסרו את נפשם ועשו דברים מעל הטבע - תפילות ותעניות במשך שלושה ימים וכך הורידו את הנס לעולם.
לכן האור של פורים לא עוזב אותנו והנשמה המיוחדת שיורדת ביום זה למי שמתנהג כמו שצריך נשארת בתוך האדם לאורך זמן או למשך כל החיים. זהו הדבר המיוחד שיש בפורים, מה שאין בשאר החגים האחרים, ומה שאין בשום זמן אחר שבו יורדת בתוך האדם כמין התעברות של מעין נשמה יתירה שמיוחדת לשבת ומיוחדת לכל חג, והמיוחדת מכולן ביום פורים.
על פי זה אפשר לבאר ולומר יסוד גדול. ידוע שבבית המקדש היו כמה סוגים של קורבנות בדרך הקרבתם ודרך העבודה שלהם. היו קורבנות שהיו בדרך הגרלה וכל כהן שהיה יוצא הגורל שלו הוא היה זוכה להקריב קרבן, או לעשות עבודה בבית מקדש. היה גם סוג שני של עבודה שהיו צריכים להקריב קרבן או לעשות עבודה מסוימת, ואז כל הכהנים היו רצים ומי שהשיג ראשון זכה באותו קרבן או באותה עבודה.
משני סוגי עבודות אלו יוצא שהעבודה שבאה לכהן על ידי גורל, היא כמו שבשבת נכנסת באותו כהן נשמה יתירה, כך משמיים זיכו אותו להקריב את הקרבן והוא עלה בגורל.
לעומת זאת כהן שזכה להקריב קרבן כי הזדרז ורץ מהר יותר מכולם, אצלו הכוח של הנשמה היתירה הוא בבחינת 'פורים' ונשארת אצלו יותר זמן. כי דבר שנעשה על ידי זריזות ומסירות נפש, על ידי סיכון או ריתחא דאורייתא, כוח הנשמה נשאר אצלו יותר זמן מאשר כל דבר אחר.
לכן פה התורה הקדושה מצווה אותנו "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר". בכל דבר של מצוה וכשיש חסרון כיס צריך זירוז, כי כאשר האדם מזדרז ועושה במהירות את המצוה, הוא משאיר אצלו את כח המצווה לאורך זמן. לכן מרדכי ואסתר ביקשו מכנסת ישראל "כתבוני לדורות", כי הם מסרו נפש על החג והזמן הזה, וכך קידשו אותו ועשו את הזמן הזה זמן מיוחד, וימים אלו לא יישכחו לדורות כי נעשו במסירות נפש.
אם כך נלמד יסוד גדול: כאשר אדם מקיים מצוה במסירות נפש ובזריזות הוא מאיר בנשמתו אור שנשאר אצלו לאורך זמן, כמו הנשמה היתירה של פורים שנשארת אצל האדם אפילו לשנים רבות ולא מסתלקת מיד במוצאי החג.
לכן בפרשת השבוע התורה הקדושה אומרת "צַו אֶת אַהֲרֹן" - צו מלשון זירוז שנדע שמצוות שיש בהן זריזות ואדם עושה אותן במסירות, הן נשארות אצל האדם לאורך זמן ואורך החיים. כל מצוה שאדם מסר נפש עליה נשארת אצלו ונותנת לו כוח ויכולת לעמוד במצבים קשים, מחזקת ומרוממת את נפשו של האדם כי הוא מסר נפש עליה.