"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".
מובא במדרש (ויקרא רבה יא, ו) שמשה רבנו במשך שבעה ימים היה בונה את המשכן, ביום השמיני הוא העמיד שוב את המשכן ואז נתן את הכל לאהרן. שכן משה רבנו היה צריך להיות כהן גדול, אבל משה רבנו הפסיד את הכהונה ונתן אותה לאהרן.
נשאל אם כך למה משה רבנו לא קיבל את הכהונה בסוף שהיא המעלה והדבר הגבוה ביותר?
יתכן לומר יסוד מבהיל שכל אדם צריך לחקוק בנפשו ומול עיניו. בשעה שמשה רבנו היה רועה צאן בבית של יתרו, כבשה אחת ברחה ומשה רבנו רדף אחריה. פתאום ראה משה מחזה אלוקים - הסנה שבוער באש ואיננו נשרף בעצמו. ואז התגלתה אליו השכינה.
במשך שבעה ימים רצופים עומד שם משה רבנו והקב"ה מתחנן אליו ללכת לגאול את בני ישראל, אך משה רבנו אומר לקב"ה שהוא לא יכול. הקב"ה שאל את משה רבנו למה, ענה משה רבנו לקב"ה כי אח שלי הגדול, הוא המלך והוא הרב והמנהיג של עם ישראל בארץ מצרים, פתאום אני אבוא ואני אקח לו את תפקידו ומעמדו? אני לא רוצה. שבעה ימים רצופים הקב"ה עומד ומשכנע את משה רבנו ללכת לגאול את בני ישראל, אבל משה רבנו לא רצה לפגוע באהרן.
הקב"ה אמר למשה רבנו (שמות ד, יד) "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" - אהרן ישמח כאשר אתה תנהיג את עם ישראל, אבל משה רבנו לא רוצה. ועל כך שלא שמע לקב"ה ולא הלך לגאול מיד את בני ישראל, אלא התנהג בצדקות וענווה יתירה, על כך נענש משה רבנו שלא הוא עצמוהיה כהן גדול. על מה שמשה רבנו הצטדק יותר מדי ודאג לאחיו שהוא יהיה המנהיג - בכך איבד את הכהונה.
אנו לומדים כאן יסוד גדול: מה שהשם אומר לאדם, עליו לעשות בתמימות. לאדם אסור לנסות להיות חכם מעל למה שהקב"ה אומר לו. הרבה פעמים אדם אומר אני אהיה תמים, אני אהיה צדיק, אני אהיה ענו ואנסה כך, אבל הוא עושה נזק לעצמו. משה רבנו היה הענו מכל אדם כפי שהתורה בעצמה מעידה עליו, אבל בנקודה אחת הענווה הכריעה אותו כביכול נגד רצון ה' באומרו לקב"ה שהוא לא רוצה לגאול את בני ישראל - "שלח נא ביד תשלח" - שאהרן הוא שיגאל אותם. "אני לא רוצה, תן את ההנהגה, לאהרן הוא יותר טוב ממני, ובכך גרם לעצמו שאיבד את הכהונה ואהרן הוא שלקח את הכהונה.
עלינו לזכור שקיום רצון ה' בתמימות גובר אפילו על הענווה והצניעות.
מן הצד השני אנו מוצאים בפרשתנו שאהרן הכהן גם הוא חושש לגשת לעבודה - "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה למה אתה בוש? לכך נבחרת". אמנם רבותינו הקדושים מסבירים שיש הבדלגדול בין סירוב מתוך עקשנות לבין בושה. אנו מוצאים בהלכה שאדם שמבקשים ממנו לעבור לפני התיבה עליו לסרב תחילה, אמנם כאשר מדובר בשליח ציבור קבוע הוא אינו מסרב. זה התפקיד שלו.
בשעה שאהרן נקרא לעבודה הוא מסרב תחילה מתוך בושה. הוא לא רואה בעצמו שליח ציבור קבוע - מי שיכול לגשת ולכפר על עוונותיהם של כלל ישראל בקביעות. אם כך עליו לסרב בפעם הראשונה שקוראים לו ולכן הוא אינו ניגש אל המזבח. אבל משה רבינו אומר לו - מה אתה בוש? לכך נבחרת - אתה זה שנבחרת על ידי הקב"ה להיות מי שיעתיר עבור בני ישראל ויביא את כפרתם ומנחתם לה'. אין כאן שום נקודה שבה אתה עלול לחשוש מכך שאתה מחזיק טובה לעצמך וכל התפקיד הזה הוא רק קיום מצוות הבורא.
זהו אפוא המשך היסוד הקודם, כאשר הקב"ה מצווה את האדם במצווה מסוימת, הוא לא אמור ולא צריך לחשוש שמא יחזיק טובה לעצמו. עליו לזכור שאם הוא נבחר בידי ההשגחה העליונה לקיים את המצווה הזו, עליו לעשות אותה בהתלהבות ובעיקר בזריזות בלי חששות וספקות שמא אינו ראוי. אדרבה, לכך נבחרת - נבחרת משמים לקיים את הציווי ולהיות שליח ההשגחה העליונה בעניין שלפניך.
הזריזות וההתלהבות בקיום דברי ה', גוברות על כל חשש שמא עשיית המצווה תגרום גבהות לב או שמא איננו ראויים לקיים אותה. עלינו להגביה לב בדרכי ה' ולקיים את תפקידנו מתוך תחושת שליחות וזכירה מתמדת כי לכך נבחרת.