בדור הקודם, כשפסח היה מגיע האווירה כולה היתה משתנה. אנו זוכרים בבית הסבא הגדול האדמו"ר רבי מאיר אבוחצירא זצוק"ל, אלו הכנות מיוחדות לפסח היו שם. אנו זוכרים שאפילו האוכל בבית של 'בבא מאיר'היה לו טעם אחר. למצות היה טעם אחר, להכל היה טעם אחר, ולא שמשהו השתנה בטעמים - יתכן שהיום יודעים לעשות דברים יותר טעימים, אבל היה שם משהו רוחני ומיוחד, תבלין מיוחד באוכל של עבודת השם. תבלין של פשטות ומסירות, תבלין של עבודה מתמדת וקשה שעבדו לפני הפסח.
היום מתכוננים לפסח בקלות גדולה, בדורות הקודמים, טרחו באפיית המצות עוד מהקיץ הקודם - היום הולכים לחנות וברגע אחד קונים את המצות. בדורות קודמים היו מכינים את היין לפסח לבד -- היום הולכים לחנות וקונים ארגזי יין בתוך 2 דקות. בדורות הקודמים היו מתחילים לנקות ולהכשיר את הבית לפסח כבר מפורים ואפילו קודם. היום כמה ימים לפני החג מביאים חברה שתנקה את כל הבית.
לא רק פסח. נחשוב איך בדורות הקודמים היו מכינים את הנרות של חנוכה, היו לוקחים את הצמר ומכינים את הפתילים. אנחנו זוכרים איך מרת אמי שתחי' הייתה מכינה את הפתילים לחנוכיה, והיום הולכים וקונים קופסא מוכנה עם הנרות של חנוכה הכל ברגע והכל מוכן.
לדורות הקודמים היה תבלין מיוחד בזכות העמל והטרחה שהם היו עמלים ומשקיעים לפני החג. פסח של היום הוא אותו פסח של פעם, אולי אפילויותר מושקע ויותר יפה, יותר נוח ויותר קל. אבל פסח של הדורות הקודמים היה פסח עם תבלין של עמל וטרחה. אנשים היו מכניסים את הנשמה שלהם בתוך החג וזה היה התבלין המיוחד שאין בדורות האחרונים.
שני אנשים יכולים לקיים מצווה, אחד יקבל שכר עצום ואחד יקבל שכר מועט. שני אנשים נתנו מאה ש"ח לצדקה, אחד יקבל על כך שכר עצום ואחד מועט, כי לעני מאה ש"ח הם כל מה שיש לו והוא יקבל על המצווה הזו שכר עצום, ולעשיר מדובר בכלום והוא יקבל על כך שכר מועט.
אין לנו היום הרבה עמל וטורח בקיום המצוות, אדם שרוצה לשמוע שיעור תורה לוחץ על כפתור ושומע שיעור תורה. ואילו בימים עברו הלל הזקן היה צריך לטפס על גג בית המדרש, כדי לשמוע את השיעור דרך הארובה וכולו התכסה בשלג עד עילפון. לכן האדם צריך לחשוב איך הוא עמל לכבוד החג כדי להכניס את הטעם המיוחד לתוך המצוה, אם האדם לא יעמול לפני המצוה לא יהיה לו טעם במצוה.
אנחנו רואים שהקב"ה ציווה את עם ישראל לפני קורבן פסח ללכת לקחת את הטלה - העבודה זרה של המצרים ולקשור אותו למיטה כמה ימים. נשאל אם צריך להקריב קורבן לקב"ה למה הקב"ה ציווה לקחת את הטלה ולקשור אותו למיטה כמה ימים?
אלא שהקב"ה רצה שיהיה מתח - שהמצרים יראו שלקחו את אלוהיהם וקשרו אותו למיטה, אנשים ידאגו ויילחצו, יפחדו שהמצרים יבואו לטבוח בהם על מה שלקחו את האלוהים שלהם וקשרו אותו למיטה וביזו אותו.הקב"ה רצה שהמתח הזה ומסירות הנפש הזו תהיה מצוה ובשעה שיישבו לאכול את קורבן הפסח, תהיה לו משמעות גדולה ולפסח הזה יהיה טעם מיוחד שאינו קיים אם לא מוסרים נפש.
אמור מעתה, יש תבלין מיוחד שנקרא עמל ויגיעה ומסירות נפש, אם עמלים ויגעים ומוסרים נפש, יש את התבלין הזה באוכל שנהיה קדוש ומיוחד. המצה שלפני שלושים שנה היא לא כמו של היום, אולי היא יותר משוכללת היום, אבל חסר לה את התבלין המיוחד של המסירות נפש. האוכל של פסח לפני שלושים שנה הוא לא כמו של היום, כי אין בו את הטעם הזה שהיה לפני שלושים שנה.
אפשר לפרש שזו גם השאלה של הרשע מההגדה "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" - אתם יכולים לקנות מצה בחנות, בשביל מה העבודה? אתם יכולים לקנות יין בחנות בשביל מה העבודה? אם כך איך היום מחזירים את העבודה הזו ונחזיר את הטעם למצוות ולמעשים הטובים, את הטעם לפסח, לסוכות ולחנוכה?
אחת הדרכים היא מצוות קמחא דפסחא היא מצווה רמה ביותר שאין לה שני וכופין את כל תושבי העיר לתרום כסף לעניים לקמחא דפסחא.
היום אין לנו את הטעם והעבודה שפעם עבדו בהם לפסח במסירות גדולה, לעבוד ולשחוט את הכבש, להכין את המצות, לעמול עמל גדול שלא קיים היום בעשיית המצות, בהכנת היין והאוכל לחג, העולם הזה השתנה. אבל העמל הזה עדיין קיים בקמחא דפסחא, מתי שאנחנו נעמול בקמחא דפסחא וכל אחד יחדיר בילדים, בנכדים ובבני משפחתו שהוא מכין קמחא דפסחא לעניים והוא אישית דואג לעניים, בזה הוא קיים את מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, את התבלין שחסר בערב פסח ובזה הוא שם את התבלין עבור כל בני משפחתו.