"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם".
השבת הקרובה היא מהשבתות המיוחדות ביותר בכל שבתות השנה. מובא בשם אחד הצדיקים הגדולים שהיה אומר בפרשת פנחס שיש בה כוח של כל הרגלים כולם וכל החגים כולם, ההשפעות והכוחות שיש בכל החגים נמצאים בפרשת פנחס. והיה אומר שכולם יבואו אליו בשבת פנחס משום שכוח כל החגים נמצא באותה השבת, כולל של הימים הנוראים, משום שבפרשת פנחס קוראים את עניין החגים והרגלים.
והנה עוד צדיקים וקדושי עליון היו אומרים שגם בפרשת אמור נמצאים כל החגים וכל המועדים, וגם כוח של הפרנסה נמצא בפרשת אמור, משום שבפרשת אמור יש עניין של לחם הפנים, וידוע שלחם הפנים שהיה במשכן הוא סגולה גדולה לפרנסה, ולכן בפרשת השבוע הנוכחי יש כוח גדול של כל המועדים וכוח גדול של הפרנסה.
כידוע שמשבת קודש מושפע כל השבוע כולו וכל הברכה של כל ימות השבוע נמצאת בשבת קודש, ולכן הרב הקדוש רבי מנחם מענדל מרימינוב זי"ע, במשך עשרים ושתיים שנים לפני פטירתו היה דורש בכל שבת בעניין פרשת המן. שאלו אותו תלמידיו ובני ביתו מדוע בכל שבת אתה דורש על פרשת המן? והיה אומר להם משום שכל השבוע כולו מושפע בברכה משבת וידוע שפרשת המן היא סגולה לפרנסה. אם כך כשבשבת דורשים בפרשת המן, מושפע שפע גדול ממה שדיברו ומה שלמדו בשבת לכל השבוע, לכן בכוח של הפרנסה יהיה שפע לעם ישראל לכל השבוע כולו.
כידוע, מתי שחושבים על דבר או מדברים על דבר נותנים כוח בדבר, וכמו שאומר רבנו הבעל שם טוב שבמקום המחשבה שם נמצא האדם, אדם שנמצא בבית מדרש וחושב על דברים בטלים, הגוף שלו נמצא בבית מדרש, אבל אם המחשבה נמצאת בדברים בטלים, אז גם הגוף שלו נמצא בדברים בטלים.
על פי זה אפשר לבאר את דברי הגמרא במסכת יומא (לט, ב) "אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם בשנה זו הוא מת. אמרו לו מניין אתה יודע, אמר להם בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי". והנה נקשה קושיה הרי כתוב "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא טז, יז) ואפילו מלאכים, דכתיב "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם" (יחזקאל א, י) והגמרא שם מתרצת ואומרת שמא שכינה הייתה ע"כ. הנה צריכים להבין באמת, מה זו אותה דמות של זקן שהיה נכנס עם שמעון הצדיק בשעת עבודתו ביום הכיפורים, מי זה אותו זקן שהיה נכנס איתו ויוצא איתו?
אלא מה שאדם חושב במחשבה שם הוא נמצא איפה שהמחשבה נמצאת. מצאנו (יומא עא:) בשמעיה ואבטליון שיצאו במוצאי יום כיפור מבית המדרש, והיה כהן שגם יצא שלא היה צדיק גדול ולא היה תלמיד חכם גדול. מתי שכולם ליוו את הכהן לביתו וראו את שמעיה ואבטליון, עזבו את אותו כהן ורצו אחרי שמעיה ואבטליון. אותו כהן הצטער, ואמר לשמעיה ואבטליון שהם מבני גרים, ענו לו שמעיה ואבטליון ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרון.
מסבירים המפרשים אמרו שמעיה ואבטליון לאותו כהן שאנחנו בני עמים בני גרים, אבל אנחנו עושים עבודת הכהן, על ידי שהם היו מכוונים את הכוונות של יום כיפור, אותו כהן לא היה תלמיד חכם ולא ידע לכוון את הכוונות, הכוונה שלהם והמעשה שלו היו מצטברים ומתחברים לאחד. וזה מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הקב"ה לוקח את המחשבה ומצרף אותה למעשה.
אם כך, כל דבר שקוראים או לומדים אפילו שזה לא הזמן שצריכים לקרוא או ללמוד, מחברים את המעשה עם אותו דבר שקראו ולמדו, כי איפה שהמחשבה נמצאת, שם גוף האדם גם כן כביכול נמצא. על פי זה אפשר להבין ולומר: פרשת השבוע מתחילה "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'" ופעמיים כופל עניין המועדים, מדוע כופל פעמיים במועדים?
אלא פעם אחת שאומר מועדים זה פעם של ההשפעה כשבאמת האדם נמצא בחג, ופעם שניה שאומר מועדים זה כשקוראים את הפרשה וזה לא הזמן של המועד אלא רק קוראים את הפרשה. כמו השבת שקוראים את הפרשה של המועדים וקוראים את הפרשה של לחם הפנים, שההשפעה של המועדים ושל לחם הפנים על פרנסה גם אם זה לא המועדים והחגים עכשיו, גם אם זה לא זמן שיש את לחם הפנים להכין את לחם הפנים, ההשפעה של לחם הפנים וההשפעה של המועדים נמצאת גם עכשיו. לכן כפל פעמיים, פעם אחת על הזמן ופעם אחת כמו עכשיו על הקריאה שמעוררת את הזמן שאדם נמצא, גם אם לא במועד אבל בכוח של המועד.