"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
מובא במדרש ויקרא רבה (לה, א) על הפסוק הפותח את הפרשה - אם בחוקותי תלכו - הֲדָא הוּא דִכְתִיב "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהילים קיט, נט) אָמַר דָּוִד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיִיתִי מְחַשֵׁב וְאוֹמֵר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּלְבֵית דִּירָה פְּלוֹנִית אֲנִי הוֹלֵךְ, וְהָיוּ רַגְלַי מְבִיאוֹת אוֹתִי לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ.
ובאמת צריכים להקשות, מה פירוש "וְהָיוּ רַגְלַי מְבִיאוֹת אוֹתִי", הלא דוד המלך הוא איש משכיל, איש נבון וחכם והיה צריך לומר ראשי מביא אותי, כי הראש קובע לאן הרגלים ילכו. מה פירוש רגליי מביאות אותי, למה לא אמר ראשי?
ואולי אפשר לבאר ולומר כך, דוד המלך היה אדם גדול וקדוש, שכל ימיו ועיתותיו היו בתורה הקדושה ובעבודת ה'. וכמו שהגמרא אומרת במסכת ברכות (ד, א) שדוד המלך היה אומר שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלוש שעות, ואני "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ" (תהילים קיט, סב). כל חייו היו סביב התורה והקדושה. לאט לאט עם הימים, דוד המלך אמר אולי אני צריך קצת זמן לעצמי, ללכת לנוח, קצת זמן לעצמי בשביל להבין יותר את החיים ולחיות יותר את החיים. אני כל היום סביב התורה והמצוות, כל היום סביבי עבודת ה' אולי אני צריך קצת זמן לעצמי, ומתי שהוא ביקש את הזמן לעצמו, הרגלים שלו היו מביאות אותו לבית כנסיות ומדרשיות.
ואז "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" דוד המלך הרגיש שההרגלים הגשמיים שהוא ניסה ללכת אליהם, היו נכנסים איתו ומפריעים לו בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, אז הוא עצר את הדברים האלה, כי אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים.
אם אדם נמצא בתורה הקדושה הוא לא יכול להיות בדברים בטלים, אם אדם נמצא בדברים בטלים הוא לא יכול להיות בתורה הקדושה, כי הדברים הבטלים נכנסים בתוך התורה הקדושה. לכן דוד המלך מיד ניתק את זה והבין שאם דבקים בתורה, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) הדבקות בתורה זה כמו אויר לנשום, שאי אפשר רגע אחד לנשום ורגע אחד לא לנשום. אם נושם, נושם כל הזמן, ואם עוצר, נעצר.
רש"י האריך בעניין כפל הלשון, שהתורה הקדושה כופלת ואומרת "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְותַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" וצריך להבין מדוע התורה כופלת את הלשון, הרי כל תג בתורה הקדושה מדוקדק ביותר, מה כפל הלשון פה?
אלא אפשר לבאר ולומר, שלא די לו לאדם במה שהוא עצמו הולך בחוקותיו של הקב"ה ומתנהג בדרך ה', אלא האדם צריך להשתדל בכל כוחו לזכות את האחרים שגם הם ילכו בדרך ה' ויקיימו תורה ומצוות. כמו שמובא במסכת שבת (נד, ב) מי שסיפק בידו למחות ואינו מוחה, שמעשה העבירה נקרא על שמו, על כן אמר שוב "וְאֶת מִצְותַי תִּשְׁמְרוּ" שחייב אדם לעשות משמרת, גדר וסייג לתורה, להיות שומר למצוות שיתקיימו גם על ידי אחרים.
אדם שחושב שאם קיים הוא את המצוות בזה יצא ידי חובה, טועה טעות חמורה. וכמו שחז"ל אומרים (שם) פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ודרשו ואמרו וכי רבי אלעזר בן עזריה לא הקפיד בעניין שבת, ודאי שהקפיד, אלא פרתם של השכנים של רבי אלעזר בן עזריה יצאה ברצועה שבין קרניה, ורבי אלעזר בן עזריה לא הוכיח אותם מספיק, ולכן נקרא על שמו שפרתו יצאה ברצועה שלא ברצון חכמים.
אם כך, התורה הקדושה מצוה אותנו פה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" שלא די לאדם שהוא לבד מקיים את החוקים ואת המצוות, אלא יהודי חייב בכל כוחו לדאוג שגם חבריו וקרוביו ובני משפחתו, וכלל עם ישראל יקיימו את התורה ואת המצוות.
וידוע מה שהגמרא אומרת במסכת ברכות (כח, ב) שבי יוחנן כשחלה בכה ואמר "שתי דרכים לפניי, אחד לגן עדן ואחד לגיהנום ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי". ופירשו המפרשים כי ודאי רבי יוחנן כשלעצמו לא היה לו לירא מהגיהנום, אבל חשש שאולי בניו או תלמידיו יקלקלו דרכם, והם על ידי מעשיהם יוליכוהו לגיהנום, הבן מזכה את האב והתלמיד את הרב ולהיפך. כלומר החשש של רבי יוחנן היה באיזו דרך יוליכו אותו התלמידים.
והיינו שאמר דוד המלך "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי" (תהילים קיט, נט) - שתי דרכים גן עדן וגיהנום, ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי הבאים אחריי. על כן "וָאָשִׁיבָה רַגְלַי" אלו הבנים והתלמידים, כמו שנאמר ברא כרעא דאבוה. "אֶל עֵדֹתֶיךָ" - כלומר על כן השתדלתי בכל עוז לפקח על הבאים אחריי ולדבקם גם הם אל עבודתך, וזה רגליי מוליכות אותי לבית המדרש. לכן האדם צריך להשתדל בכל כוחו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים ולא רק מעשיו, אלא לזכות את אחרים שגם הם, מעשיהם ודרכיהם יהיו בדרך ה' לשם שמים.