עומדים אנו לפני יום ההילולא השלושים של כבוד-קדושת הרבי מליובאוויטש זכותו תגן עלינו. וכמידי שנה, עומד העולם היהודי כמשתאה אל מול המראה הגדול הזה, תופעה מופלאה שקשה למצוא כמוה בתולדות עם עולם:
שלושים שנה אחרי אותו יום מר, שלושים שנים שאותו הקול שהיה נשמע מסוף העולם ועד סופו אינו נשמע עוד לאוזנינו, שפני הקודש המאירות אינן נראות עוד לרבבות בני ישראל וחודרות אל תוך פנימיות נשמתם; שהיד הגדולה אינה מונפת עוד אל-על ושופעת עידוד וברכה לכל אדם;
ואף-על-פי-כן, כנגד כל חוקי הטבע, השפעתו של הרבי בכל תחום ובכל מקום, לא רק שאינה הולכת ונחלשת או מצטמצמת, אדרבה - היא הולכת וגדלה באופן פלאי ומדהים, שלא ניתן להסבירו, בכמות ובאיכות, ומגיעה אף למקומות ותחומים חדשים שבחיים חיותו של הרבי טרם ראינו זאת כלל.
בחיי היומיום של מיליוני יהודים, שאינם נחשבים חסידים, וחלקם אף אינם מגדירים עצמם כ'דתיים', ברור שלפני כל צעד בחייהם הם "כותבים לרבי", מבקשים עצה וברכה, כך בפשטות גמורה, לא כמשהו 'מיסטי' אלא כעניין יומיומי פשוט - יש מנהיג לישראל, והוא המדריך עצה ותושייה לכל יהודי.
מידי שנה בשנה מאות זוגות צעירים יוצאים למקומות נידחים 'בשליחות הרבי', שוב - כך בפשטות, לא בשם המושאל ולא כאילו, איש אינו כופה עליהם ואיש אינו משכנע אותם, הם עוזבים הכל ויוצאים אל הלא-נודע כי הרבי שולח אותם לשם, דברים כפשוטן.
רבבות עמך בית ישראל, מכל החוגים והעדות, דבקים בתורת הרבי, שיחותיו, מאמריו ומכתביו הרבים, שותים בצימאון עוד ועוד מן המעיין הגדול ולעולם אינם באים לרוויה. בכל נושא אקטואלי העומד על הפרק שוב ושוב מתגלה כיצד הרבי צפה הכל במדויק מראש, במיוחד בתחום בטחון ושלום עם ישראל בארץ ישראל; בתורתו הגדולה מוצאים תמיד מזור ותרופה לכל ספק, בעיה ושאלה.
התלמוד מלמד אותנו להקשיב מה "מרגלא בפומיה דאינשי" [מה סגנון הדיבור הרגיל אצל בני-האדם], ומה שאנו שומעים הוא תמיד "הרבי אומר ש..", לא "הרבי אמר", הרבי אומר עתה, בלשון הווה, כעומד ומדבר עתה ממש לכל יהודי בעולם.
משנה לשנה, הרבי נוכח יותר בחיינו, בחיי כל עם ישראל, משפיע יותר, תורתו הוראותיו, פעולותיו וברכותיו, מגיעים לעוד ועוד אנשים ומקומות בעולם כולו.
האם ניתן למצוא הסבר לתופעה זו, שאין לה כל הגיון ואחיזה בדרכי הטבע?
כמה חודשים אחרי פטירת חמיו האדמו"ר רבי יוסף יצחק זי"ע, הזכיר הרבי את דברי חמיו לפני פטירתו על "חיים ארוכים, חיים אמיתיים, חיים בלי הפסק (חיים נצחיים) ... שנוסף לכך שכל אחד הוא חי בעצמו, הרי הוא גם מחיה אחרים", וסיים הרבי הריי"צ: "חיים אמיתיים הם קדושה, וקדושה היא אין סוף".
הרבי ביאר את הדברים בהסבר ארוך ומופלא, בדרכו המיוחדת המשלבת את תורת ה'נגלה' עם תורת הנסתר. נקודת הדברים היא, שכאשר מגלים ביהודי את הקשר המיוחד שלו, הקשר הפנימי והעמוק, עם הקדוש-ברוך-הוא, מרוממים אותו מהקושי ומהטומאה אל אור הקדושה - בעצם מגלים בתוך המציאות הגשמית את הנצחיות ואת האין-סוף, וממילא לא שייך כל הגבלה בכך, אלו חיים נצחיים באמת.
הנהגתו הכבירה של הרבי, למען הכלל והפרט, יהודים בכל גיל ובכל מקום ובכל מעמד-ומצב, והתמסרותו האישית עבור כל יהודי בעולם כפשוטו ממש, בגשמיות וברוחניות, לא הייתה רק עוד חיזוק ועוד מצוה, עוד עומק וחידוש בתורת הנגלה והנסתר, עוד 'מבצע' ועוד פעולה בסגנון הנקרא היום "קירוב רחוקים" (ביטוי שהרבי לא חיבב, ולכל היותר כינה זאת "לקרב את הקרובים");
הרבי טרח והתייגע ומסר את נפשו ונפשות חסידיו כדי שכל יהודי, היכן שלא יהיה, יהיה קשור, מחובר ודבוק ב"נצח ישראל"; שיהודי יידע את הקב"ה ויתחבר לקב"ה. הרבי פעל "נשיאת ראש" בכל עם ישראל, שיזקפו ראשם ויכריזו בגאון יעקב "יהודי הנני! בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה! חלק א-לוה ממעל ממש!"
חזונו של הרבי לא היה (רק) לגרום למאות-אלפי יהודים לחזור לשמירת המצוות, וגם לא (רק) שמיליוני יהודים יניחו תפילין. הרבי פעל שכל עם ישראל, מתלמידי החכמים ובני-התורה ועד עמך ישראל, "חוטב עציך ושואב מימיך", יתרוממו וירימו עימם את העולם הזה הגשמי לרמה אחרת, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שאור אין-סוף הקדוש-ברוך-הוא עצמו, במלוא כבודו, ישכון כאן בעולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו.
עבודתו זו של הרבי, היא ה"חיים אמיתיים", זו היא הנצחיות האמיתית כאן בעולם, זהו חיבור העולם עם נצחיות הקב"ה שהוא היה הווה ויהיה כאחד, למעלה מן הזמן.
לכן פעולותיו אלו של הרבי אינן עומדות תחת הגבלת הזמן והמקום, "חוק ההתיישנות" שבטבע פשוט איננו חל עליהם; הרבי "אף כאן עומד ומשמש" כפשוטו ממש, ממשיך לדבר לעודד, לברך ולהשפיע, ממשיך "לשאת את משא העם הזה", למעליותא - לשאת את ראש בני ישראל, בקומה זקופה וביד חזקה, מחיל אל חיל, עד "ייראה אל אלקים בציון", בהתגשמות משאת נפשו ו"פעולתו אשר עבד בה כל ימי חייו" - ביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.