"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים... וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
המרגלים היו נשיאים של עם ישראל, אנשים גדולים בתורה וביראת שמיים עם מעשים טובים ביותר. אך כאשר שבו מביקורם בארץ אמרו "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" כביכול יושבי הארץ חזקים יותר מהקב"ה ח"ו.
נבוא ונשאל, איך אנשים כאלו גדולים שזכו לעמוד בהר סיני ולראות את מתן תורה ולשמוע את הקב"ה, שראו את עשרת המכות ואת קריעת ים סוף שהיתה הנס הגדול ביותר בהיסטוריה שעה שהים נקרע לשנים עשר חלקים, ראו את המן,בארה של מרים ואת ענני הכבוד. איך המרגלים עומדים ואומרים כאלה דברים על הגויים בארץ שהם בשר ודם שח"ו חזקים מהקב"ה?
יתכן שיש להסביר על פי יסוד גדול שצריך להיות טמון בנפש של כל אחד ואחד מאיתנו וצריך ללכת איתנו בכל עניין ועניין. הגמרא במסכת ברכות (לד, ב)אומרת: המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. אדם שהתפלל ונפלה טעות בתפילתו זה לא טוב ואם הוא שליח ציבור שטעה, צריכים לחשוש כל הציבור וגם השליח ציבור משום שהוא השליח של כל הכלל וברגע שהוא לא מצליח בשליחות והוא טועה, הרי זה סימן שהשליחות ששלחו אותו לא הייתה הגונה או בלב שלם בצורה נקייה, אלא היה שם פגם ומשהו לא טוב.
אם כך שליחות היא דבר לא פשוט והכוח של המשלחים נעשה הכוח של השליח.אם היו למשלחים כוונות טובות וטהורות, אזי גם לשליח יש כוח לעשות דברים גדולים וטובים, אבל אם למשלחים אין כוונות טובות ואין טוהר הנפש והמחשבה, אז גם בשליחות ובמעשי ידיו של השליח חלים פגמים ודברים לא רצויים.
כך אנו רואים מה שקרה אצל המרגלים. לקב"ה הייתה מחשבה לשלוח לרגל את ארץ ישראל ועם ישראל לקחו את המרגלים וציוו אותם לרגל את ארץ ישראל. היה הבדל בין השליחות של הקב"ה לבין השליחות של משה ובין השליחות של עם ישראל. השליחות של הקב"ה הייתה שליחות טהורה וקדושה להרגיע את ליבם של עם ישראל וזו דרך העולם ומהלכי מלחמה שבודקים את המקום לפני שיוצאים למלחמה. הדעת של משה רבנו זו דעת קדושה, ללכת לעשות ריגול קדוש בדרך השם איך שמתנהגים בשליחות קדושה וטהורה. אבל במחשבה של עם ישראל ללכת לרגל את ארץ ישראל היו פגמים גדולים.
לכן מכיוון שעם ישראל מינו את המרגלים ללכת לרגל, הם נתנו במרגלים כוח שלילי והחדירו בהם כוח רע ללכת ולטעות את כל הטעויות שיש בעולם. אם המרגלים היו הולכים בשליחות של משה או של הקב"ה היו מצליחים. אך מאחרשהלכו בכוח השליחות של עם ישראל שהיה להם פגם במחשבה, השליחות הייתה פגומה ולא ישרה ולכן עם כל קדושתם וטהרתם של המרגלים נכשלו והביאו את דיבת הארץ רעה, התדרדרו עד הדיוטא התחתונה והנמוכה ביותר. לעומתם, יהושע בן נון שהלך בשליחותו של משה חזר בשלמות, וכך גם כלב בן יפונה שהלך בשליחות המקום חזר בשלמות.
מפה ילמד האדם יסוד גדול לחיים שלו. אדם שבחייו הפרטיים מרגיש את עצמו כשליח של הקב"ה לתקן עולם במלכות ש-די וכל מה שעושה אומר שהוא שליח של הקב"ה, אז יש לו הצלחה ויד השם איתו ובכל אשר פונה משכיל ומצליח. אבל אדם שהולך ועושה את השליחות שלו בעולם הזה מחמת אינטרסים ודברים אחרים, השליחות שלו בוודאי לא מושלמת ובוודאי לא מוצלחת. כל מה שהאדם עושה בחיים שלו עליו לחשוב בראש שלו שעושה את זה לכבוד הקב"ה, שהוא שליח של הקב"ה בקדושה וטהרה ואז תהיה לו הצלחה וברכה במעשי ידיו.
מסופר על אחד הרבנים הגדולים, ראש ישיבה גדול, שהבטיח לאחד התלמידים שלו שיבוא לחתונה של הבן שלו. הגיעה שעת החתונה, אך אותו ראש ישיבה לא יכול היה לבוא. קרא לאחד הרבנים בישיבה ואמר לו שילך במקומו לחתונה. אותו רב הלך במקום ראש הישיבה לחופה ונשאר עוד הרבה זמן בחתונה עד לאחר שהיא הסתיימה. התלמידים התפלאו ושאלו "למה הרב נשאר עד עכשיו בחתונה?", ענה להם הרב: "בגלל שאני שליח של הרב הגדול ושלוחו של אדם כמותו וזכיתי להיות כמה שעות כמו אותו רב גדול, לכן אני רוצה להיות ולשבת כדי להיות עוד כמו הרב הגדול כי אני חש בשפע גדול שהרי שלוחו של אדם כמותו".
אם אנחנו חיים בעולם בהרגשה ובהבנה שאנחנו שליחים של הקב"ה - יש לנו ידא אריכתא של הקב"ה והצלחה במעשי ידינו. אם אנחנו חיים על תאוות או רצונות ומחשבות, חיים מיום ליום ומרגע לרגע, אין לנו את הכוח של הקב"ה ולכן המרגלים נכשלו כי היו שלוחים של עם ישראל שהיו עם כוונות פסולות ולא טובות.
מי יתן שנזכה לקיים את שליחותנו בשלמות.