השבת נקרא בהפטרה את נבואתו של ישעיהו הנביא; 'חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים...' שתחילתה מבטאת את החורבן והגלות ובסופה מבטיח לנו הנביא 'ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה; אחרי-כן, ייקרא לך עיר הצדק-קריה, נאמנה'. כך גם החודש בו אנו נמצאים 'מנחם אב', תחילתו ימי צער ואבל על החורבן והגלות ובהמשכו הופך לחודש הנחמה.
מה עניינה ותכנה של נחמה זו שהיא נחמת הקב"ה לישראל? הרי כאשר אדם מנחם את רעהו שבאה עליו פורענות. היות והמנחם אינו מסוגל להושיעו מן הצרה - משמיע הוא באוזניו דברי ניחומים, לחזקו, לעודדו ולהפיג צערו. כל זה אינו שייך בנחמתו של הקב"ה שיכול למנוע מראש את הפורענות.
הסבר הדברים: ידוע הביטוי: 'גם זו לטובה' - שמשמעותו קבלת הייסורים בשמחה, ונתינת תודה לקב"ה על הרעה כמו על הטובה. ביטוי זה שונה במשמעותו מביטויים אחרים של צידוק הדין (כגון, 'כל מה דעביד רחמנא-לטב עביד' - כל מה שעושה הקב"ה - לטוב עושה), כשאנו אומרים 'גם זו לטובה', איננו מסתפקים בידיעה כי מן הרע ומן הצער תצא ותצמח טובה (כעבור זמן), אלא אנו מצהירים ומכריזים כי גם זו לטובה. הצער, הנראה לנו כרע, הוא עצמו בפנימיותו - טוב! בהכרזת 'גם זו לטובה' אנו מביעים הכרתנו בטוב הגנוז בצער ומביאים אותו - את הטוב - לידי גילוי, בכך שאנו חודרים לעומקו, פנימיותו ומהותו האמיתי של המקרה המצער והכואב ומבינים את הטוב הטמון בו.
כשנתבונן היטב בעומק החורבן והגלות נמצא שלצער והכאב יש מטרה.
הגלות באה לא רק 'מפני חטאינו - גלינו מארצנו'. אנו רואים מפסוקים ומדרשי חז"ל שונים, שהגלות הייתה צפויה ו'מתוכננת', על-ידי קורא הדורות מראש, למטרה ולתכלית הרבה יותר נשגבה וגדולה מאשר עונש על החטאים.
הכוונה היא לדרגה הנעלית ביותר שאליה יגיעו בני ישראל עם הגאולה השלמה, דרגה שאפשר להגיע אליה רק על-ידי הקדמת הגלות, והצער שבה.
משל לבן מלך, אשר כישרונותיו, תכונותיו וכוחותיו הנפלאים, אינם באים לידי גילוי וביטוי מלא בהיותו שרוי באווירה המרוממת והנינוחה בארמון המלך. סביבה רבת השראה כזו, כמו חצר המלך, וגלי החיבה והערצה המקיפים אותו - אינם מבליטים די הצורך את גדלותו ומהותו המיוחדת של בן המלך, שכן במצב כזה, בסביבה כזו ובאווירה כזו - אין צורך בכוחות מיוחדים כדי להתנהג כפי הראוי. רק כשבן המלך נשלח לגלות, רחוק מאביו ומארמון המלך, ניצב בפניו האתגר הנכון. כאן, באווירה עוינת ומלאת הפרעות וקשיים - יכול הוא לגלות ולבטא את כוחותיו וכישרונותיו הגדולים.
כשבן המלך יבטא ויביא לידי גילוי את כוחותיו הנעלמים במצב של גלות, ויתגבר על הקשיים וההפרעות - הוא 'ימצא את עצמו' ויבטא את מהותו האמיתית. לאחר מכן, כשישוב להיכל המלך מוכתר בכתר הניצחון הרוחני, יוכח מה הועילה לו שליחתו לגלות והתרחקותו מבית אביו.
כאשר אנו, בני ישראל, 'נמצא את עצמנו', גם בהיותנו במצב של גלות רוחנית ונבטא את מהותנו הרוחנית, כבניו של מלך מלכי המלכים, ונקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה - או אז נמצא את הנחמה שבתוך הצער, נתנחם בנחמתו של הקב"ה המגלה לנו, כאב נאמן, שהגלות היא שלב לגאולה.
כאשר נקיים את המצוות ונזכה לגאולה השלמה, כשיתקיים הכתוב 'ציון במשפט (תורה) תפדה, ושבי-ה בצדקה (מצוות)' או אז נגיע להבנת עומקה של הנחמה ונוכל לומר בזמן הגאולה לאבינו מנחמנו : 'אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני'! היינו שנודה לקב"ה על הגלות כי, בפנימיותה של הגלות, טמונה כבר הגאולה.
יהי רצון שנראה את הנחמה בגלוי ונצא מגולה לגאולה כפשוטו, שתהיה הצלחה ניסית לחיילי צה"ל ושהחטופים והחטופות יחזרו מיד הביתה ושנזכה לשלום ושקט אמיתי, נחת, בריאות והצלחה בכל מעשי ידינו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
(מיוסד על שיחת קודש של הרבי מליובאוויטש.)