לכל חודש מחדשי השנה יש ענין ותוכן מיוחד האופייני לו. בדרך כלל מתבטא הדבר, כמובן, במהותו ופרטיו של אירוע, יום חג או תאריכים אחרים בעלי משמעות מיוחדת הקיימים בחודש המדובר.
ידוע שכל דבר שקורה בעולם הינו בהשגחה פרטית, על כן חייב להיות קשר בין תוכנם של כל האירועים שקורים בחודש מסויים גם אם בחיצוניות נראה שאין ביניהם קשר.
בחודש תמוז קיימים שני תאריכים בעלי משמעות:
א. "חג הגאולה" - י"ב וי"ג תמוז. יום גאולתו ממאסר של כ"ק אדמו"ר רבי יוסף יצחק נ"ע מליובאוויטש, (הרבי השישי בשושלת חב"ד), אשר נאסר ברוסיה הסובייטית בגלל עבודתו הקדושה להחזקת והפצת היהדות ברחבי מדינה זו.
ב. "צום הרביעי" - י"ז בתמוז. אחד מארבעת ימי הצום שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. צום זה מציין את היום בו הובקעה חומת ירושלים (3 שבועות לפני חורבן בית המקדש).
תוכנם של שני תאריכים אלה נראה מנוגד זה לזה: אחד מהם הוא תאריך של שמחה וגאולה והשני של צום וזכר לפורענות. כיצד מבטאים שניהם תוכן זהה של אותו חודש?
לאמיתו של דבר, תכליתו ומטרתו של כל צום הוא שייהפך לששון ולשמחה. מטרת הצום היא להתבונן בגורמים שהביאו את הפורענות כדי לתקן אותם. לפי זה היה מקום לומר ש"חג הגאולה" נקבע בעיצומו של חודש תמוז, בחודש בו ישנו צום כדי להזכיר לנו שעלינו לבטל את סיבת הגלות שהביאה לצום ("ומפני חטאינו גלינו מארצנו") ולהגיע לגאולה. זו, אגב, גם הסיבה לכך שבחודש אב קיים חג חמשה עשר באב (ושבת "נחמו"), כתזכורת על הגאולה העתידה לבוא על לאחר אבלות תשעה באב, לכשתתוקן סיבת הגלות ותבוא הגאולה.
אולם, בענייננו אין הסבר זה מספיק, שכן:
א. נחמה באה לאחר האבל והצער. לפי זה היה צריך התאריך הקשור בגאולה לבוא לאחר התאריך הקשור בפורענות (כפי שזה בחודש אב), ואילו בחודש תמוז תאריך חג הגאולה קודם לתאריך הצום!
ב. כיוון שהעיקר הוא ענין הגאולה (שהוא תכלית ומטרת הצום) כיצד זה לא התגלה במשך כל הדורות והשנים תאריך הגאולה של חודש תמוז? עד שנת תרפ"ז (=1927) לא היה ידוע ולא בא לידי ביטוי שום אירוע של גאולה בחודש זה!
(רק בשנה לאחר שחרורו, כתב רבי יוסף יצחק נ"ע במכתבו הידוע: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה" שכתוצאה מכך, הפך יום זה לחג גאולה כללי).
הסבר הדברים: במשך כל הדורות נראה בגלוי רק הצד החיצוני של חודש תמוז, ענינו של הצום (כאשר פנימיות האהבה התבטאה רק בעניני "גבורות" ו"רוגז"). ברם, בזמן "עיקבתא דמשיחא", כשאנו מתקרבים לימי הגאולה הגיע הזמן של התנוצצות הגאולה העתידה, ומן השמים מטעימים אותנו מעין התגלות הפנימיות של הצום ושל חודש תמוז באמצעות האירוע הגדול שהביא לקביעת חג הגאולה.
הדבר אף מתבטא בפרשת י"ב תמוז עצמו, כשתחילה היה הדבר נראה כפורענות, שהרי הרבי נאסר במאסר שלווה בסבל וייסורים ואף נידון להיפך החיים ר"ל, ואילו לאחר מכן באמצעות שחרורו של הרבי, נסללה הדרך להרחבת עבודתו הקדושה להרבצת תורה ויהדות, באופן נעלה יותר, ובכל קצווי תבל, בלשון חז"ל: "הזית הזה כשכותשין אותו, מוציא שמנו" כפי שאכן רואים המוחש שלאחר חג הגאולה, החלה הפצת המעיינות של תורה וחסידות בעין ערוך.
בצום לכשעצמו יש שני עניינים: א) מבחינה חיצונית הדבר נראה כפורענות ואירוע של צער. ב) בפנימיות הצום הוא יום של ששון ושמחה ומועד טוב, כפי שיתגלה לעתיד לבוא כאשר יהיה "ונגלה כבוד ה'", כלומר, לא זו בלבד שהצום הוא סיבה ותזכורת להבאת הגאולה והשמחה, כי אם הוא עצמו (בפנימיותו) הוא יום טוב, משום שהפורענות שבגללה בא הצום, היא עצמה מהווה בפנימיותה גילוי וביטוי של אהבת הקב"ה לבני ישראל. על ידי פורענות זו "רחץ ה' את צואת בנות ציון" "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו". (זו, אגב, הסיבה שגם בעת החורבן גופו "שפך הקב"ה חמתו על עצים ועל אבנים". משום כך גם יהפוך צום תשעה באב, לעתיד לבוא, ליום של חג ומועד גדול משאר החגים!).
ההוראה מכך היא שאין ליפול לייאוש, חלילה. מהתגברות החושך והקשיים המקיפים אותנו ומפריעים לענייני היהדות והתורה. אדרבה: עלינו לדעת כי לא זו בלבד שעל-ידי הייסורים תבוא אחר כך גאולה, אלא שכבר עתה מגלה לנו פנימיות התורה את פנימיות האהבה והחסד שבצער ובגלות.
ידיעה והכרה זו תעודד, תחזק, תעורר ותלהיב אותנו להתבונן בתוכן הפנימי של הגלות ושל הצער, שהוא הגאולה והשמחה. עדי נזכה כולנו להגיע לימים בהם נזכה לראות באופן גלוי את קיום הייעוד 'יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה בביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
(מיוסד על שיחת קודש של כ"ק הרבי מליובאוויטש)