"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה".
שלושים ושישה ימים לפני פטירתו, עומד משה רבנו ומתחיל לומר את ספר דברים. נבוא ונשאל משה רבנו הרי למד יום יום עם בני ישראל את התורה הקדושה, מדוע אם כך היה צריך לחזור על התורה ולומר את ספר דברים לפני פטירתו עם כל החשיבות העצומה שיש בספר דברים. ועוד צריך לשאול, מדוע משה מציין להם פרטים "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף" הרי כולם יודעים שמשה רבנו היה במדבר ולא זכה להיכנס לארץ ישראל, מדוע שוב היה צריך לומר להם שוב את המקומות?
אלא אומרים רבותינו הקדושים וכך מובא בספרי, שלפני פטירתו של משה רבנו, הראה לו הקב"ה את כל מה שעתיד להיות עם עַם ישראל לאורך כל הדורות. זמנים טובים, זמנים רעים וקשים, את הכל הראה הקב"ה למשה רבנו. ומדקדקים רבותינו בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה - שמסמלים על חורבן הבית ועל השממה שעתידה להיות בעם ישראל. וַחֲצֵרֹת - הראה להם גם את הנחמה, שיהיו להם חצרות ובתים יפים, וְדִי זָהָב - שהכל יהיה זהב וגם מלשון "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י) את הטוב וגם את הרע הראה הקב"ה למשה רבנו.
המדרש אומר (ילקוט שמעוני, תשצג) שאנשים התחילו לרנן שמשה רבנו אחרי שראה דברים כ"כ קשים, איבד את דעתו. משל לאדם זקן שעומד למות וקורא לעורך דין ומספר לו על כל נכסיו ומה לעשות בהם אחרי מותו, לבן הזה כך ולבן הזה כך, ככה מחלק את הרכוש שלו. עורך הדין מתחיל שלא להאמין לו כי אולי הזקן חולה ודעתו נטרפה עליו, עומד ושואל אותו שאלות לבדוק עד כמה מיושבת דעתו. הוא שואל אותו איפה הוא נמצא עכשיו, איפה הבית של פלוני אלמוני, איזה יום היום בשבוע ומה התאריך היום.
כך היה עם משה רבנו ובני ישראל. בני ישראל אמרו שאולי משה רבנו מדבר בלי ישוב הדעת אולי הפחד מהמוות ולהתנתק מעם ישראל משפיע עליו לדבר דברים לא נאותים ונכונים ויש ח"ו רבב בדבריו. לכן עומד משה רבנו ואומר להם שנמצאים במדבר, וזה מול ים סוף וזה מרחק הליכה של אחד עשר יום מהר סיני. עומד משה רבנו ואומר לבני ישראל את כל הפרטים היכן שנמצאים ומראה להם שהוא יודע כל מה שאומר והוא בישוב הדעת חזק, שהכל שריר בריר וקיים. כי מתי שהאדם עומד למות מן העולם או שהאדם שומע צרות ודברים קשים, דעתו יכולה להשתבש ויכול לומר דברים לא נכונים, אבל משה מראה להם שהכל מהקב"ה והוא יודע את הכל בדיוק.
*
אנו מוצאים אצל ירמיה הנביא (ירמיה לט, ב) "בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר" שואלים כל המפרשים איך אפשר לומר שבתשעה לחודש הובקעה העיר הרי היא הובקעה ביום י"ז תמוז, אם כך איך אפשר לומר כך בט' בחודש?
מתרצים רבותינו הקדושים ואומרים שבאמת זה היה ביום י"ז בתמוז, אבל מהצרות הקשות שהיו בגלל הצרות הגדולות שהיו לעם ישראל באותה תקופה של ההרג והשבי, מהצער השתבש להם התאריך והמחשבה והתחילו לומר ט' לחודש. אבל בכל אופן מקשים המפרשים ובראשם "קרבן העדה" ששואל איך הקב"ה הניח והשאיר שבנביא תיכתב טעות ודבר לא נכון שבתשיעי לחודש הובקעה העיר, הרי זה נכתב על ידי הנביא ירמיה ברוח הקודש, אם כך איך נכתבה ברוח הקודש טעות?
אלא אומרים רבותינו הקדושים, ירמיה הנביא ראה את הנבואה והיא הייתה לו קשה ביותר, היה לירמיה קושי וצער גדול ביותר. מתי שהוא התעורר מהנבואה והחיזיון שהיה לו, מרוב צער ועוגמת נפש הוא אמר "בתשיעי לחודש" אפילו שזה היה צריך להיות מאוחר יותר כי אותו דבר קשה גרם לו לכ"כ כאב, שכבר הרגיש בתשיעי לחודש שהובקעה העיר. הקב"ה השאיר את זה ולא רצה לשנות כי זה מה שירמיה הרגיש וכבר אמר את זה בנבואה בתשיעי לחודש ואפילו שהמאורע עצמו היה כמה ימים אחרי - בי"ז בתמוז.
והנה גם למשה רבנו הראה הקב"ה את החורבנות והדברים הקשים, אבל למשה רבנו הקב"ה הראה את הדברים בצורה אחרת משהראה לירמיה. למשה רבנו הקב"ה הראה קודם כל את בית המקדש השלישי, ואת הגאולה השלמה, דבר מרומם ושמח ביותר את האור הגדול שיהיה לעתיד לבוא.
אחרי שהראה לו הקב"ה את האור הגדול ובניין הבית השלישי, הראה לו את הגלות הגדולה שנמצאים בה עכשיו קרוב לאלפיים שנה ואז למשה רבנו לא היה כאב כמו שהיה לירמיה שראה רק חורבנות, אלא הוא ראה קודם את הטוב שבסוף ואז ראה את החורבן וכך עד בית ראשון, ראה מהסוף להתחלה מהטוב לרע. אבל ירמיה ראה רק את הרע ועוד רע מאותו זמן של החורבן והלאה, לכן ירמיה הנביא היה כולו שרוי בצער עצום ובכאב גדול שאי אפשר להבין והיה קשה לו יותר ממשה רבנו.
רבותינו אומרים שהקב"ה הראה לירמיה דווקא בצורה כזו ולא בצורה אחרת, כי ירמיה היה הנביא באותו זמן של החורבן והיה צריך לחיות את הדברים ולהרגיש אותם כדי להתנבא לעם ישראל את הנבואות, לכן הקב"ה לא רצה לתת לו רגעים של נחמה ותקווה כי אז יפסיק ללחוץ ולעורר את כולם על החורבן. אבל משה רבנו שלא היה בזמן חורבן אלא בזמן פטירתו, הקב"ה הראה לו את הכל באופן כללי בנבואה עתידית מה יהיה בעתיד, לכן לא הייתה לו כל משמעות לעמוד ולצעוק על עם ישראל באותו רגע שיחזרו בתשובה.
על פי זה נבין, משה רבנו לפני פטירתו עמד ואמר לבני ישראל את ספר דברים שבו יש את כל המוסר וכל העתיד והכוחות הגדולים של עם ישראל. צריך לדעת שבספר דברים נמצאים כוחות גדולים שאי אפשר לשער ולתאר. משה רבנו אמר אותו לדורות הבאים, בני ישראל במדבר ידעו מה קורה, הם חיו במדבר ולמדו את התורה, ראו את קריעת ים סוף ומתן תורה. משה רבנו היה צריך לחזור על כל הדברים לא בשביל הדור שיצא ממצרים, אלא לדורות הבאים שהספר הזה יהיה חלק מהם וייתן כוח לבני ישראל עד שהמשיח יבוא וזה מה שטמון בספר דברים.