"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא"
אנחנו מוצאים שני אנשים גדולים בעם ישראל שהתפללו וביקשו מהקב"ה בקשה שהייתה חשובה להם ביותר ובעלת משמעות גדולה. משה רבנו בפרשת השבוע עומד ומבקש מהקב"ה להיכנס לארץ ישראל ובקשה שניה של חנה שהייתה ללא ילדים והיא עומדת ומבקשת מהקב"ה שיפקוד אותה בבנים, שתי בקשות של שני גדולי עולם וקדושי עליון, משה וחנה,שמתפללים בצורה חזקה ביותר ומגיעים לנקודה האחרונה של הנפש בבקשה שלהם מהקב"ה.
רואים קשר בין שתי הבקשות האלה, כמו שדוד המלך אומר (תהלים צט, ו) "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם",משה ואהרן מצד אחד ושמואל מצד שני. נבוא ונשאל מה השוני בין שתי הבקשות האלה של משה וחנה שהם ביקשו לבין כל הבקשות של כל הצדיקים והקדושים שהיו בעם ישראל מבריאת העולם?
בעניין זה יש יסוד גדול, כל צדיק וקדוש שהיה לעם ישראל סלל כביש מהעולם הזה לקב"ה על הבעיות שהצדיקים האלו עברו, ואנחנו הולכים על השביל הזה ומגיעים בו לקב"ה בתפילות שלנו. כל פעם שיש צדיק אחר שמתפלל על אותה בקשה, הרי שהוא עולה שוב על אותו שביל ומחדש אותו עבור הדור הזה. משל לכביש שסללו אותו לפני מאה שנים ולא נסעו בו, נפערו בו חורים ובורות ומגיע אדם שנוסע בכביש ומתקן אותו. אברהם אבינו סלל את הדרך ואחריו כל הצדיקים שעברו מעין מה שעבר על אברהם אבינו, הלכו וסללו פעם שניה את הכביש הראשון שהוא עשה. היה צדיק שלא היו לו ילדים והתפלל לקב"ה לילדים, הוא פתח את הדלת לכולם שעל ה'כביש' הזה מתפללים לילדים. הצדיקים שבאו אחר כך ולא היו להם ילדים, הם חיזקו את הכביש הזה. צדיקים שהיה להם צער בעניינים אחרים באו וחידדו לדורות הבאים את הדרך שהם עברו.
עם ישראל בדורות הקודמים עברו את כל הניסיונות, את כל המשברים והדברים הקשים. וכל משבר שעברו בדורות הקודמים, קל יותר לדורות הבאים להינצל באותם דברים כי יש שבילים ונתיבים בשמיים שכבר נבנו לתפילה ומעשים טובים. רק צריך לעלות על אותו מסלול שהצדיקים תיקנו וסידרו אותו.
על פי זה אפשר להסביר ולומר, משה וחנה סללו שני כבישים חזקים וטובים להקל על כל יהודי ויהודי בדרך שלו בבקשות ובתפילות לקב"ה. כאשר משה רבנו הבין שבדין הוא לא יכול להיכנס, משה רבנו מבקש את הבקשה האחרונה בתורת חסד "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" אומר רש"י אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם. משה רבנו מבקש מאוצר מתנות חינם, אוצרו הטוב של הקב"ה של חסדים והקב"ה אומר לקב"ה "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". אם משה רבנו היה מבקש עוד פעם אחת בתורת חסד להיכנס, הקב"ה היה חייב לתת לו כי אם מבקשים בתורת חסד, אין מציאות שהשם יאמר לא. כל עוד משה רבנו ביקש בדין הקב"ה אמר לו לא, אבל ברגע שביקש בתורת חסד הקב"ה עצר אותו שלא יבקש עוד פעם.
צריך לדעת, מתי שבאים לבקש בקשה מהקב"ה יש סדר איך מתפללים לקב"ה. קודם כל פסוקי דזמרה להלל ולשבח את הקב"ה, למתק את הדברים, לתת מתנה למלך ולדבר בשבחו של המלך ואח"כ הוא מבקש את הבקשה הפרטית שהוא רוצה.
כך גם בתפילת עמידה, קודם כל משבחים את הקב"ה ואחר כך מבקשים את הבקשות. ועוד יסוד גדול כשמבקשים מהקב"ה, האדם חייב להיות בשמחה. אדם לא יכול לבקש מהקב"ה דבר כשהוא עצוב ושבור כי אז חמישים אחוז מהדלת שלו לבקשה מהקב"ה כבר סגורה, לכן צריך לבוא ולבקש מהקב"ה בשמחה.
אבל שני אנשים קדושי עליון שינו את הסדר של העולם, משה וחנה, מתי שמשה בא וביקש מהקב"ה להיכנס לארץ ישראל זה לא היה בסדר מסודר ובצורה נאה וחכמה כשהוא משבח את הבורא, אלא זה היה בעצבות גדולה כשמשה רבנו הבין שהוא לא נכנס לארץ, שלא יהיה לבני ישראל התיקון השלם ויהיה חורבן בית ראשון ובית שני ובני ישראל ילכו בגלות. משה רבנו היה בשבר גדול ובעצבות גדולה כשהתחנן אל הקב"ה להיכנס לארץ ישראל. זה כבר דבר משונה מהדרך שכל קדושי עליון עד אותו דור ביקשו מהקב"ה בקשות, משה רבנו בא בדרך שמיד ביקש מהקב"ה להיכנס לארץ, הוא לא תיקן את התפילה שלו לפני בריצוי וכבוד לקב"ה, כמו אדם שהולך למלך ונותן מתנות אלא מיד מתחנן לקב"ה בבקשה ישירה, משה שינה את הסדר שהיה מקובל בעולם בעת ההיא לבקש מהקב"ה בקשות.
וגם חנה שינתה את הסדר הזה, מתי שהתפללה לבנים לא התפללה בדרך המקובלת לבוא למשכן לעלי הכהן, להקריב קרבן ולבקש בקשה בשמחה. חנה באה למשכן לעלי הכהן "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (שמ"א א, יג) יושבת ובוכה, לא מתפללת בצורה רצויה שהאדם מסדר את תפילתו בשמחה, לכן מתי שעלי הכהן רואה אותה הוא חושב אותה לשיכורה, כי הוא יודע שמתפללים בדרך של שמחה בצורה מסודרת ולא כמו שהיא מתפללת. עלי חושב אותה לשיכורה כי שיכור יכול לעשות שני דברים מנוגדים בעת ובעונה אחת, מצד אחד לבכות ומצד שני לצחוק ולשמוח. עלי רואה את חנה שמצד אחד הלב שלה ברוממות הנפש ובדבקות בהשם ומצד שני היא בוכה.
ולכן המדרש רבה בפרשה (ב, א) אומר וָאֶתְחַנַּן אֶל ה', הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל גָּדוֹל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים (ברכות לא.) הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, כְּבָר פֵּרְשָׁה חַנָּה (שמ"א א, יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. המדרש קושר את התפילה של חנה לתפילה של משה לסוג של תפילה אחת שבה עושים שני דברים ביחד- גם בוכים ועצובים ומצד שני גם מגיעים לדבקות גדולה בקב"ה וכך מבקשים בקשות מהקב"ה.
וזו המעלה הגדולה בתפילה שסללו משה וחנה לעם ישראל, משה רבנו הראשון שעשה את זה וחנה חיזקה את זה שאדם יכול לבוא לקב"ה בלי הכנות "שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ" (איכה ב, יט) בלי הכנות וכללים ידועים שבאים איתם לתפילה, אלא אדם יכול בשבר לב מתוך דבקות בהשם ודבר מסוים, לשפוך את ליבו להשם ולשמוח ולהתפלל לקב"ה בעת ובעונה אחת על הבקשה שמבקש.