חז"ל אומרים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". ונשאלת השאלה: מה מיוחד כל-כך בחג זה עד שלא היו ימים טובים כמוהו? בספר "פרי עץ חיים" מוסבר כי ביום חמשה-עשר לחודש "קיימא סיהרא באשלמותא", הירח עומד במילואו, וכיוון ש"ישראל מונים ללבנה" הרי זו סיבה לכך שיום זה יהא חג גדול לישראל.
אך, עדיין לא מובן: הרי בכל חודש ישנו יום חמשה-עשר שבו הלבנה במילואה, ומה אם כן המיוחד בחמשה עשר באב דווקא? יתר על כן: מהביטוי "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" משתמע כי יש יתרון ליום זה על כל החגים, והרי חג הסוכות וחג הפסח חלים אף הם ביום חמשה עשר לחודש, ובמה גדול חמשה עשר באב יותר מהם?
הסבר הדברים: כלל גדול קבעו רבותינו: "ירידה - צורך עליה". כל ירידה שאליה נקלע עם ישראל באה מן השמים כדי להגיע לאחר מכן לעליה גדולה יותר, מכך מובן כי ככל שהירידה גדולה יותר הרי העלייה הבאה לאחריה, וכתוצאה ממנה, היא גדולה יותר. מאחר ובתשעה באב חלה ירידה גדולה ועצומה ביותר, חורבן בית מקדשנו, ברור שהעלייה הרוחנית הבאה לאחר מכן, בהזדמנות הראשונה שהירח הוא במילואו, היא גדולה מאד ויותר מכל עלייה אפשרית. ידוע שחז"ל דורשים על תשעה באב את הפסוק "בכו תבכה", במשמעות של "ירידה בכפלים" (פעמיים בכי), ומכאן נובעת העלייה הגדולה הבאה לאחר מכן, הנקראת בפי חז"ל "נחמה בכפליים" על-שם הכתוב: "נחמו נחמו עמי". משום כך השלימות של יום חמשה עשר באב, גדולה יותר מן השלימות שבכל חמשה עשר לחודש (הבאה לידי ביטוי בשלימות הירח).
ענין זה מצינו גם במאמר חז"ל על הפסוק "עלה אריה מסובכו". 'עלה אריה - זה נבוכדנצר. במזל אריה - חודש אב, והחריב את אריאל'. כל זה היה ירידה לצורך עליה 'על מנת שיבוא אריה - זה הקב"ה שעליו נאמר אריה שאג מי לא יירא, במזל אריה ויבנה אריאל - בית המקדש קרית חנה דוד'.
לאמיתו של דבר הרעיון האמור הוא בעצם תוכן ענין התשובה. כשיהודי שב בתשובה שלימה כתוצאה מאהבה רבה לה', זדונות נהפכים לו לזכויות. בספר ה"תניא" מסביר אדמו"ר הזקן את הסיבה, בכך שהזדונות הם אלו שגרמו את הצימאון והאהבה לה', כמי שמתהלך במדבר בארץ ציה וחש כתוצאה מכך צימאון למים. נמצא, שגם כאן הירידה היא זו שהביאה את העלייה ביתר שאת. החטאים שגרמו לריחוק מהקב"ה, הביאו לצימאון וגרמו להתעוררות הרצון לעשות תשובה. משום כך אנו רואים שגם על מעשה התשובה נאמר "ברעותא דליבא יתיר ובחילא סגי" היינו ביתר שאת ועוז. כשם שהנחמה של הגאולה, המסומלת בחמשה עשר באב וב"נחמו", היא "נחמה בכפלים". גם כאן וגם כאן - כאשר העלייה באה כתוצאה מן הירידה שקדמה לה - אין זו עליה רגילה כי אם עליה "כפולה".
על פי האמור, על הקשר שבין חמשה עשר באב לבין נחמת הגאולה, נבין גם מדוע ענינו של חמשה עשר באב קשור כל כך עם ענין אהבת ישראל. הגמרא מפרטת חמשה טעמים לקביעת יום-טוב בחמשה עשר באב, וכשנתבונן בכל אחד מן הטעמים האמורים, ניווכח כי כולם הם עניינים המבטאים אהבת ישראל ואחדות ישראל (כגון: "הותרו השבטים לבוא זה בזה"). אנו רואים גם כי החגיגיות התבטאה, בין השאר בכך, ש"בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין", כדי שלא לבייש ולא להפריד ולהפלות. אפילו בת כהן-גדול ובת-מלך היו שואלות בגדי לבן פשוטים כדי שלא להתבלט. שוב - ביטוי לאחדות ישראל ואהבת ישראל. אנו רואים אפוא, גם מכאן את הקשר בין חמשה עשר באב לגאולה, שכן סיבת הגלות הייתה שנאת חנם ותיקון וביטול הגלות הוא על-ידי אהבת חינם. הרי לנו קשר ישיר בין חמשה עשר באב - חג האחדות - לגאולה העתידה - שתבוא על-ידי אחדות ואהבת ישראל.
ההוראה למעשה: בתוככי הירידה הגדולה והשפל הרוחני-מוסרי הנורא, אין לנו להתייאש, כי אם, אדרבה, לצפות לגאולה שתבוא דווקא מתוך הירידה, וככל שהירידה גדולה ביותר - כך תהיה העלייה מזהירה וגדולה יותר, ולכן "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", החג המבטא את הגאולה על-ידי משיח צדקנו בקרוב ממש".
הוראה נוספת: יש לפעול לזירוז הגאולה על-ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל, ומציאת הטוב והניצוץ האלוקי שבכל אחד מישראל, כפי שמלמדת ומגלה תורת החסידות, שהיא עצמה מכשיר רב עוצמה לזירוז, החשת והמרצת הגאולה השלימה וזאת בזכות לימוד החסידות וההתנהגות לפיה, כפי שהובטח לנו על-ידי המלך המשיח עצמו כאשר ביקר הבעש"ט בהיכלו.
חמשה עשר באב הוא החג שבו נתעורר בתקווה לגאולה קרובה וברצון אמיתי לפעול לאהבת חינם בין יהודים ולאחדות ישראל, ובזכות זו נזכה לגאולה השלימה והאמיתית בקרוב ממש "משיח-נאו".
(נערך מתוך שיחה של כ"ק הרבי מליובאוויטש)