וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
רש"י הקדוש מפרש שהכוונה למצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. ומעתה נבוא ונשאל מהן המצוות הקלות שאדם דש בעקביו?
הגמרא מספרת שבעירו של האמורא רבי יוחנן גרה אשה אלמנה שהייתה הולכת מרחק גדול ביותר כדי להתפלל בבית כנסת של רבי יוחנן בדבקות גדולה ובמסירות נפש גדולה ביותר. שאל רבי יוחנן את האלמנה למה היא באה עד לבית מדרש שלו כדי להתפלל, הרי יש לה בית כנסת בשכונה שקרוב לבית שלה. ענתה לו אותה אלמנה שיש לה מצוה של שכר פסיעות והיא רוצה מהקב"ה שיתן לה שכר פסיעות.
נבוא ונשאל: רואים ששכר פסיעות זה דבר טוב אבל צריך לדעת, מה העומק והמעלה של שכר פסיעות? אדם שיש לו בית כנסת ליד הבית או שיש לו בית כנסת רחוק, איפה יותר טוב לו להתפלל, בבית כנסת הקרוב לביתו או ללכת לבית כנסת רחוק שיהיה לו שכר פסיעות?
ובכן, ראשית כל, אם יש בית כנסת שמתפלל בו צדיק עדיף להתפלל שם, כי בכל המקום הזה יש את המעלה והקדושה שאותו צדיק שם מתפלל. כך רואים אצל חנה שעמדה להתפלל בד' אמות של עלי הכהן וזו סגולה גדולה ללכת להתפלל ליד צדיק או אדם ירא שמיים, כי אז האדם יושפע מאותה השפעה של הצדיק שמשפיעה על כל האנשים מסביב שיהיה להם כוח בתפילה ושהתפילה שלהם תתקבל אצל הקב"ה. אבל אם אין צדיק ויש שתי בתי כנסיות, אומר המגן אברהם (או"ח סי' צ, יא) שעדיף ללכת לבית הכנסת הרחוק משום שכר פסיעות.
והנה מה יעשה אדם שמתפלל בבית כנסת רחוק שהדרך אליו אורכת הרבה זמן ומונעת ממנו להיות בין עשרה הראשונים, בעוד שאם ילך לבית כנסת קרובה יגיע מהר יותר ויהיה בין עשרה ראשונים. מה עדיף?
וכאן אנו מגיעים ליסוד גדול אותו מלמדים רבותינו הקדושים, בשעה שיש לאדם שני בתי כנסת - אחד קרוב והשני רחוק ובשניהם קבעו את התפילה לאותה שעה, הרי שכדי להיות מהעשרה ראשונים בבית הכנסת הקרוב, עליו לצאת מביתו רק כמה דקות לפני תחילת התפילה, בעוד שעל מנת להגיע לבית הכנסת הרחוק עליו לצאת לפחות שעה לפני תחילת התפילה כדי להגיע בזמן. אף על פי כן, אומרים רבותינו שעדיף שילך לבית כנסת הרחוק ויקבל שכר פסיעותיו ואפילו שהוא לא היה מהמקדימים שהגיעו ראשונים לבית הכנסת - כי הגיע בדיוק בזמן ואנשים אחרים הגיעו לפניו. ובכל זאת אומרים רבותינו נחשב בין הזריזין המקדימין, שכן גם כל מה שעשה בהליכה ובהתארגנות לבית הכנסת, נחשב לחלק מה'זריזין מקדימין' - למרות שבפועל לא הגיע מוקדם.
יסוד הדברים הוא שכל מה שקשור בעשיית המצווה - הליכה מרובה ודרך רחוקה, הכל נחשב כחלק מ'זריזין מקדימין' - מה שקם מוקדם ומה שהלך למקווה, מה שהלך לבית כנסת מרוחק וכל הדברים שעשה בדרך, הכל נחשב בגדר של "זריזין מקדימין". מי שעמל וטורח, משתדל להשיג דבר ולמסור נפש על הדבר, הקב"ה נותן לו שכר כמו שהוא קיים את הדבר.
אנו לומדים פה יסוד חשוב ביותר, מתי שהאדם טורח ועמל לקיים את המצוה, גם אם היא רחוקה והאדם עוד לא קיים והשיג אותה, הוא מקבל שכר גדול ביותר על עצם ההשתדלות שלו לעשות את המצוה. ועל אף שאדם לא מצווה ללכת לבית כנסת שבמרחק שעה הליכה, הוא יקבל שכר גם על השעה שהלך בדרך.
על פי זה אפשר להבין, "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" עק"ב תיבות שיש בעשרת הדיברות שמהם למדנו שמשה רבנו הרחיק אותם יום אחד ובמקום לתת את התורה ביום ו' בסיון נתן ביום ז' בסיון והעולם לא נחרב, כי מה שטרחנו והשתדלנו בשביל זה נתן בזה כוח כמו שעשינו את הדבר.
וכך אפשר מצוות שאדם דש בעקביו, שהאדם הולך בדרך לבית הכנסת רחוקה, הולך בדרך להשיג דבר. על אותן מצוות שהאדם לא מחויב עליהן הוא מקבל עליהן שכר בעולם הזה והכוח של אותן מצוות גדול ביותר והןשמות את האדם בגדר של 'זריזין מקדימין' כמו אדם שהגיע ראשון לבית הכנסת, כי מהרגע הראשון שהוא קם והתחיל לעמול בשביל המצוה, כבר הוא מקבל שכר על המצוה כמו שכבר הגיע ראשון ועשה את כל מה שקשור למצוה.
ופה נלמד יסוד גדול שיוחק בספר לזכרון עולם ונשים אותו נר לרגלינו, יש לנו שני בתי כנסיות אחד שקרוב לבית ואחד שרחוק ובשניהם שעת התפילה זהה, אם האדם ילך לבית כנסת הקרוב לבית זה יהיה נוח וטוב לאדם ויגיע לפני זמן התפילה וזכות גדולה להיות מעשרה ראשונים. אבל אם ילך לבית כנסת הרחוק ויצא שעה לפני תחילת התפילה, יש לו שכר פסיעות וזה נחשב לו כמו שהגיע מהראשונים לבית הכנסת.
כי כל העמל והטרחה מסביב למצוה נותנים לאדם שכר כמו שקיים את המצוה.