אנחנו נמצאים בפתח של חודש אלול, אותו הקב"ה נתן לנו כדי לקדש ולרומם את עצמנו, לפני יום הדין ראש השנה ויום הכיפורים. וידוע שכל המהות של חודש אלול התחילה מתי שמשה רבנו עלה לשמיים לבקש מהקב"ה מחילה על חטא העגל ולבקש את הלוחות השניים.
לפני שמשה רבנו עלה לשמיים, הוא הזהיר את בני ישראל שלא יעשו טעות שוב כמו הטעות הראשונה שעשו ואז במשך כל חודש אלול בני ישראל היו יושבים ומחזקים את עצמם בקדושה וטהרה גדולות ביותר. אומרים רבותינו - באותם ימים היו בחרטה גדולה ובשברון לב גדול, בחוסר ידיעה האם הקב"ה יסלח להם ומשה רבנו יצליח, האם יקבלו שוב את התורה ומשברון לב והחרטה הזו היו תוקעים בשופר.
וצריך לדעת שבתקיעת שופר יש עומק גדול להביע את מה שיש בפנים.בתקיעה האדם מוציא את האויר שיש לו, את הכוח הפנימי שלו כלפי חוץ, כביכול לסמל שאנחנו מוציאים את הלב שלנו בחוץ וצועקים לקב"ה שאנחנו מתחרטים ומבקשים מחילה שהלב שלנו הפנימי מבקש סליחה מהקב"ה על מה שעשינו, זה העומק של תקיעת שופר.
כך בני ישראל היו בוכים ומתפללים יום יום בחודש אלול שמשה רבנו יצליח. וביום הארבעים שהוא יום כיפור שעליו נאמר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל) אמר הקב"ה למשה "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ) שקיבל את החרטה והתשובה של עם ישראל.
מאז נהיה חודש אלול לזמן של חרטה. אותו זמן שמשה היה בשמיים ובני ישראל בכו והתפללו וביקשו חרטה ועוד הזדמנות מהקב"ה לתת את הלוחות השניים, לתת הזדמנות שניה לעולם ועל כל מה שעשו - עשה רושם לדורות. שכן הקב"ה הסכים ביום כיפור ונתן לבני ישראל בהזדמנות שניה את לוחות הברית.
למרות שלוחות הברית השניים לא היו כמו לוחות הברית הראשונים שהיו בדרגה גדולה יותר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) הלוחות הראשונים היו לוחות של הקב"ה והלוחות השניים היו לוחות שהקב"ה אמר למשה רבנו "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, א) שהוא יביא את הלוחות איתו ויעלה איתם לשמיים ואז יכתבו את התורה, במעלה נמוכה יותר מהלוחות הראשונים שהיו של הקב"ה.
בשעה שמשה רבנו עלה להר סיני להוריד את התורה ובזמן מתן תורה היו אלו רגעים קדושים ביותר, עם ישראל הגיעו לדרגה הגבוהה ביותר כמו שהעולם היה בזמן שהקב"ה ברא את האדם לפני שחטא ואכל מעץ הדעת. הגוף של אדם הראשון היה כמו מזבח לפני שחטא, דבר מקודש ומרומם ביותר וכמו שאומרת הגמרא (סנהדרין נט, ב) שהנחש ראה את האדם שהמלאכים צולים לו בשר ונותנים לו יין וקינא בו. נבוא ונשאל איך יכלאדם לאכול בשר הרי הבשר של הבהמה הותר רק לנח, אם כך איזה בשר אכל אדם הראשון, אלא אדם הראשון היה כמו מזבח ואותו בשר היה כמו לעתיד לבוא שהקב"ה יעשה סעודה לצדיקים באחרית הימים כשהמשיח יבוא.
לאידך גיסא, אדם הראשון היה בדרגה עצומה כמו שבני ישראל אכלו את המן, לחם של מלאכי השרת ומה שהיו חושבים כך היו טועמים במן, כך אדם הראשון ללא שום תאווה וללא רעב וצמא היה כמו מזבח ומה שהיה אוכל היה כמו הקרבה של קרבן על המזבח. אחרי כמה שעות שחטא ואכל מעץ הדעת, הוא קלקל את הכל וירד מהמזבח שהיה לדבר נמוך ביותר - בעל תאווה שיש לו רצון לאכול ולשתות, העולם כבר איבד את המיוחדות והקדושה שהייתה בו.
אבל הקב"ה מוחל וסולח. כך על חטא עץ הדעת וכך על חטא העגל. אך על אף שהקב"ה מחל על חטא העגל - התיקון עוד לא נשלם. הקב"ה לא מחק את חטא העגל, אלא הניח אותו בצד, כמו אדם הראשון שחטא ואכל מעץ הדעת שהקב"ה לא מחל והעביר על חטאו, אלא הקב"ה שם את זה בצד שנהייתה מיתה בעולם.
ומאז ועד עכשיו, בכל דור ודור כל מה שבא לאדם בחיים והוא מתמודד, הוא מתקן את חטא אדם הראשון ואת חטא העגל שנשארו בצד ולא נמחקו, התיקון עדיין לא נגמר ועל כל יהודי ויהודי לתקן את החטאים הללו. מתי שיהודי מתנהג כשורה ונלחם עם עצמו לתקן את הדברים שעושה, אז המעלה שלו גדולה ביותר והוא מתקן לא רק את חטאיו הפרטיים, אלא גם את החטאים הקדמונים שזקוקים לתיקון על מנת שנזכה לגאולה השלמה בקרוב.
מי יתן ונזכה בימים קדושים אלו של חודש אלול לתקן את כל חטאינו ולעלות למעלות גדולות וגבוהות.