באחד משיעוריו האחרונים סיפר האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, סיפר עם מסר אקטואלי ורלוונטי לימינו.
הסיפור עוסק באדם שהיה מומחה לעיצוב ושיפוץ פנים של בתים. כל חייו הוא עבד בתחום זה, ובכל בית שבו נגע - הוסיף קסם ויופי.
התפקיד שלו היה להשלים את הבתים לאחר שהבנייה הראשונית הושלמה, לוודא שהחלונות מיושרים, שהדלתות מותאמות, שהמשקופים עומדים ביציבות, ושכל פרט בבית משקף את האיכות הגבוהה ביותר.
במומחיות שלו, הפך לבעל שם בתעשייה, ולאורך השנים כולם הכירו אותו כאיש מקצוע שאין שני לו - אדם שלא מתפשר על איכות ולא מתעצל בעבודתו.
עבודתו בחברה נמשכה שנים רבות. עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה. במהלך השנים צבר לא רק ניסיון, אלא גם מוניטין כעובד הטוב ביותר בחברה. היה ברור לכולם, שאם הוא עובד על פרויקט - הבית ייראה מושלם, כמו יצירת אמנות.
הוא עבד מתוך תחושת מחויבות עמוקה, מתוך הבנה שכל בית שהוא נוגע בו צריך לשקף שלמות. כך במשך שלושה עשורים הוא בנה והוסיף יופי לכל בית ובית.
ואז, הגיע הרגע שבו החליט לפרוש. השנים עשו את שלהן, והוא רצה להתמקד במשפחתו ובזמן הפנוי שלו, להנות מהרוגע אחרי שנים של עבודה אינטנסיבית ומדויקת. אבל רגע לפני שעזב, הגיע אליו בעל הבית וביקש בקשה אחת אחרונה. "רק עוד שני בתים," אמר המעסיק, "אני מבקש שתשלים אותם, הם מאוד חשובים לנו."
הוא הסכים, מתוך כבוד למעסיק ומתוך הכרת הטובה על כל שנות העבודה המשותפות. וכך, בהשקעה ובדיוק שאפיינו אותו, בנה את שני הבתים האחרונים כמו כל פרויקט אחר - בצורה מושלמת, ללא פשרות, עם כל תשומת הלב לפרטים.
אחרי שסיים את שני הבתים, בא בעל הבית וביקש ממנו להשלים בית נוסף, בית אחד אחרון. כאן כבר התחיל האיש להרגיש עייפות, ליבו כבר לא היה עם העבודה. הוא ניסה להתנגד, לומר שהתאריך שלו הגיע, אך בסופו של דבר נכנע, מתוך הערכה לחברה ולחבריו לעבודה, והסכים להשלים גם את הבית הזה.
הפעם, משהו היה שונה. הוא עבד ללא אותו להט ותשומת לב שאפיינו אותו בכל פרויקט קודם. הוא פעל מתוך הרגל, בלי להשקיע את כל ליבו בעבודה. החלונות יצאו עקומים מעט, הדלתות לא היו מדויקות, נותרו מרווחים בין המשקופים. העבודה נעשתה "על הדרך," רק כדי לסיים וללכת. כל פרט קטן שדרשו ממנו מחשבה נוספת כבר לא זכה לתשומת לב, והתוצאה הייתה בית לא גמור, לא מדויק, לא מושלם.
בסיום הפרויקט, ניגש אל המנהל ואמר: "הנה, גם את הבית הזה סיימתי." המנהל הביט בו במבט רציני ואמר: "אני מודה לך על כל מה שעשית כאן בשלושים השנים האחרונות. כל בית שהשלמת היה יצירת אמנות, והקדשת בו את כל כולך. החלטנו להעניק לך את הבית האחרון שבנית כמתנה על כל עבודתך האמינה והמושקעת לאורך השנים."
האיש נשאר המום. הוא הביט בבית, אותו בית שבו לא השקיע את תשומת הלב והאהבה שהקדיש לכל בית אחר, וחש גל של חרטה. כל השנים הוא בנה בתים מושלמים - ואז, כשקיבל הזדמנות לבנות בית לעצמו, התוצאה הייתה עבודה חלקית, רשלנית, וללא שום ייחוד.
הרב פינטו חתם את הסיפור עם מסר נוקב: האדם צריך לדעת שכל דבר שהוא עושה שלא בשלמות - בסוף יישאר אצלו. המעשים השלמים והטובים ישפיעו הלאה, ואילו המעשים שנעשו ברשלנות וחוסר שלמות - הם אלו שיישארו בידינו.