"וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'"
צריך לדעת יסוד גדול - כאשר מקיימים מצווה, אין עליה שכר בעולם הזה. המצווה כל כך גדולה והשכר כל כך עצום, שאין שום דבר גשמי שיכול לתת שכר על עוצמת המצווה. לכן השכר על המצוות הוא בעולם הבא, למעט מצוות מסוימות שהשכר עליהן הוא בעולם הזה. אם כך, כל המצוות שהאדם מקיים - איך הוא מקבל עליהן שכר, איך הוא יכול לחיות בעולם הזה וממה הוא יונק את הכוח להצלחה ולברכה בעולם הזה?
אלא יש לפרש ולומר, שעל ההשתוקקות של האדם לקיים מצוות הוא מקבל שכר בעולם הזה. על עצם המצווה אין שכר בעולם הזה, אך על ההשתוקקות של האדם לקיים את המצווה - יש לו שכר כאן. ועוד, במצוות שהאדם לא מחויב לקיים, ואם הוא בכל זאת הולך ומקיים אותן - הוא מקבל עליהן שכר גם בעולם הזה.
כך התורה בפרשת השבוע אומרת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הקב"ה מצווה את אברהם אבינו ללכת, והתורה ממשיכה ואומרת: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'". נשאלת השאלה - הרי ברור שאברהם אבינו קיים את הציווי ועשה את רצון ה'. אם כך, מדוע התורה מספרת לנו שוב שאברהם הלך ועשה את רצון ה'?
אלא, התשובה היא כך: כאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו, אברהם אבינו נשאר בהתלהבות וברצון חזק לקיים את המצווה עד שהוא עשה זאת בדיוק כפי שה' ציווה אותו. ההתלהבות הייתה גדולה וחזקה ביותר. לכן התורה מספרת לנו שוב "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" - הוא עשה זאת בהתלהבות ובחמימות בדיוק כמו ברגע הראשון שה' אמר לו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ". הוא היה חזק ושמח, וכך קיים זאת בהשתוקקות גדולה. כאשר האדם משתוקק למצווה, אזי יש לו שכר בעולם הזה.
כך גם אנו רואים כאשר הקב"ה ציווה את אברהם אבינו לעשות ברית מילה ליצחק: "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים" (בראשית כא, ד). המפרשים שואלים - למה היה צריך לומר "בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים"? היה צריך לומר "בן שמונה ימים". אלא המפרשים מסבירים: "בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים" מלמד שאברהם אבינו הרגיש בכל יום מהשמונה ימים הללו כמו ביום הראשון שהקב"ה ציווה אותו לקיים את הברית. הוא היה בהשתוקקות וברצון, חיכה ורצה לעשות את המצווה בהתלהבות גדולה, ממש כמו ביום הראשון.
יש גם סיפור בגמרא (מנחות מד.) על אדם שרצה לחטוא עם אישה שדרשה ארבע מאות זהובים תמורת העבירה. אותו אדם הלך לבצע את החטא, אך רגע לפני העבירה, ארבע הציציות טפחו על פניו, והוא מיד קפץ מהמיטה ולא רצה לחטוא. נשאלת השאלה - מה העניין שהציציות טפחו על פניו?
אם זו הייתה מצווה אחרת, לא הייתה המצווה עומדת להגן עליו או לטפוח על פניו ולהצילו מהחטא, משום שמצוות ציצית היא מצווה שהאדם לא חייב לקיים אלא רק כאשר הוא לובש בגד עם ארבע כנפות. משום כך, הכוח של מצוות ציצית, שאינה חובה בכל מצב, הוא גדול מאוד - עד כדי כך שהיא מעניקה לאדם שכר גם בעולם הזה. השכר של אותו אדם שלא היה חייב לקיים מצוות ציצית ובכל זאת קיים אותה, עמדה לצידו המצווה והצילה אותו מעבירה.
לכן, צריך לדעת יסוד גדול: כאשר האדם משתוקק לקיים מצווה, עושה אותה בשמחה, מתלהב ממנה ונמצא בחמימות של המצווה - יש לו שכר בעולם הזה. משום כך, היצר הרע נלחם בכל כוחו לקרר את האדם ולא לתת לו לעשות מצוות בחמימות ובהתלהבות, כי אז יקבל שכר בעולם הזה. כל אחד מחויב ומצווה בכל כוחו להשתדל ולהשתוקק לקיום מצוות בחמימות, כי מצווה שנעשית בהתלהבות ובחמימות - יש עליה שכר בעולם הזה.
מדוע לא מקבלים שכר על המצוות בעולם הזה?
דוד ברגר, בשיתוף שובה ישראל
7.11.2024 / 17:59