"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"
כל שינוי בחיים טומן בחובו מרכיב של צער ועצבות: חכמינו זיכרונם לברכה העניקו תובנות מעמיקות אודות משמעות הבכי והאבל, ומסרו מסורת רוחנית עשירה המבהירה את עומקם של רגשות האנוש.
אמרו רבותינו (שבת קה:) שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עוונותיו. רב יהודה בגמרא שם מדגיש את חשיבות ההספד הראוי, וקובע כי המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו.
בפרשת השבוע, בפסוק "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ", האות כ' הקטנה מעוררת צורך בהסבר. המפרשים מסבירים שאברהם אבינו בכה מעט על שרה, ולא בבכי גדול. השאלה היא מדוע? האם לא הייתה שרה צדקת גדולה?
המדרש (ילקו"ש פר' נח) מתאר את שרה כ"יסכה", אישה שסוכה ברוח הקודש. אם כן, מדוע אברהם אבינו לא בכה עליה צער גדול?
הגמרא (ראש השנה טז:) מלמדת שישנם ארבעה דברים הקורעים גזר דין קשה: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. אלו כוחות רוחניים המסוגלים למחוק גזרות שמימיות. השינוי בחיי האדם, גם לטובה, גורם לעצב פנימי, שכן האדם מתרגל למצב הקודם.
רגע המוות, המעבר בין העולם הזה לעולם הבא, הוא קשה וטראומתי. אך שרה אמנו, שחיה בקדושה ורוח הקודש, לא חוותה שינוי משמעותי. עבורה, העולם הזה והעולם הבא היו אחד.
הפסוק "וְלִבְכֹּתָהּ" נכתב עם כ' קטנה כדי להמחיש את המעט שבכה אברהם. לא היה צורך בעצב גדול, שכן שרה הלכה לעולם של נחת ושלווה, ללא ייסורים וצער.
אדם המקפיד לחיות חיי קדושה, מאזן בין גשמיות לרוחניות ומייצר הרמוניה בין העולמות, זוכה לחיים שלמים וטבעיים. כפי ששרה אמנו חיה חיי קדושה, כך עלינו לשאוף למזג את השמחה והעצב, החומר והרוח, למציאות אחת הרמונית ושלמה.