"וְעַתָּה בְּנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ." בפרשת השבוע אנו ניצבים מול רגע מכונן בתולדות עם ישראל: רבקה אמנו קוראת ליעקב ומנחה אותו לקחת את הברכות המיועדות ליצחק אביו, למרות שהיו מיועדות לעשיו. רגע זה טומן בחובו שאלה מהותית: מדוע הברכות המרכזיות, המייצגות את יסודות האומה הישראלית, ניתנו דווקא בדרך של תחבולה ולא ישירות מיצחק ליעקב?
הברכות "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" הן לא רק ברכות גשמיות, אלא נושאות משמעויות רוחניות עמוקות. הברכות מייצגות את הקשר בין הגשמי לרוחני ואת השפע המיוחד שמיועד לעם ישראל.
האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו מסביר זאת דרך עיקרון יסודי הנלמד במסכת קידושין (לא.): מצווה שהאדם מחויב בה נושאת עמה מאבק מול היצר הרע, בעוד שמצווה שאדם אינו מחויב בה מתקיימת ללא אותו מאבק. על הראשונה, שכרו של האדם שמור לעולם הבא; על השנייה, שכרו ניתן כבר בעולם הזה.
כך, מצוות פריה ורביה, שהיא יסוד קיומו של עם ישראל, חלה מבחינה הלכתית על האיש בלבד. האישה, שאינה מחויבת במצווה זו, זוכה לשכרה בעולם הזה על חלקה בהגשמת המצווה.
במסכת בבא מציעא (נט.) מובא: "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו." האדמו"ר מסביר כי כוחה של האישה נובע ממעשיה שאינם בגדר חובה עבורה. מכאן, מצווה על האיש לכבד את רעייתו, שכן הברכה בביתו מתקיימת בזכותה.
כשיצחק מריח את בגדיו של יעקב, הוא אומר: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוּ ה'." רש"י מפרש שמדובר בריח שדה תפוחים. עץ התפוח, בשונה משאר העצים, ממהר להוציא את פירותיו לפני שהעלה מתפתח. תכונה זו מסמלת את אלה שמקיימים את מצוות ה' מתוך אמונה מלאה, ללא חישובים של שכר וביטחון עתידי.
התפוח משמש גם כסמל לבני ישראל במצרים. למרות גזירת המצרים "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", נשות ישראל מסרו נפשן להמשיך ללדת, מתוך ביטחון בקב"ה ולא מתוך חישוב תוצאות.
האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו מסביר, כי הברכות שניתנו ליעקב אבינו הושגו בזכות תבונתה של רבקה אמנו, שפעלה מתוך יסוד "אינה מצווה ועושה". רבקה, שלא הייתה מחויבת במצווה, אך בחרה לפעול למען הברכות, הביאה לכך שיעקב יזכה בשכר הברכות הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
חז"ל דרשו על הפסוק: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" - "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" אלו המצוות שהאדם מחויב בהן, ו"אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" אלו המצוות שאדם אינו מחויב בהן אך מקיימן מתוך בחירה. שני הכוחות הללו - כוח המצווה ועושה וכוח האינה מצווה ועושה - משמשים כבסיס רוחני לכל אדם.
האב, מחויב במצוות פריה ורביה, מטמיע בילדיו את כוח קיום המצוות מתוך חובה. האם, שאינה מחויבת, מטמיעה בהם את הכוח לבחור לקיים מצוות שאינן חובה, ובכך מזכה אותם בשכר גם בעולם הזה.
כאשר יעקב ניגש לקבל את הברכות, פעל מתוך יסוד כפול: מצד אביו, כוח המצווה ועושה, ומצד אמו, כוח האינה מצווה ועושה. בזכות השילוב הזה, הברכות שניתנו לו כללו שפע גשמי ורוחני, שניתן לממש הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
ממעשה זה אנו למדים עיקרון יסודי לחיי היום-יום: הברכה האמיתית מגיעה מתוך שילוב בין קיום המצוות מחובה לבין בחירה חופשית לקיימן מתוך אמונה ואהבה. רבקה אמנו מלמדת אותנו, שגם כאשר הדרך אינה ישירה, תבונה ורוחניות יכולות להוביל לברכה שאין כמותה.
דברי האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו מעמיקים את הבנתנו במעשיה של רבקה אמנו ובמשמעותם לדורות. הברכות שניתנו ליעקב אינן רק אירוע היסטורי, אלא מסר על כוחה של אמונה, שיתוף פעולה בין כוחות הנפש, והיכולת לפעול למען מטרה נעלה, גם כאשר אין חובה לכך. בכך מתגלם הקשר בין "חובה" ל"נדבה" - בין המצווה לבין המעשה שנעשה מתוך רצון פנימי טהור.