"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה"
הזוהר הקדוש על פרשתנו (לד, ע"א) מתאר כיצד רבי שמעון בר יוחאי פונה אל תשעת תלמידיו, שיחד היוו את עשרת חכמי האדרארבא וכתבו את הזוהר. רבי שמעון מזמין אותם לשמוע סודות שטרם נחשפו. הוא מתמקד בפסוק "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" ומעלה שאלה: מדוע נאמר "בוא" ולא "לך"? הרי כשאדם שולח מישהו למשימה, הוא אומר לו "לך". המילה "בוא" מתאימה כשקוראים למישהו להתקרב, כמו "בוא אלי", אך לא כשמורים לו ללכת למקום אחר.
רשב"י מסביר שכאשר הקב"ה ביקש לשלוח את משה לפרעה, משה חשש מהשפעת הטומאה של פרעה, שהייתה בשיאה. לכן, אומר רשב"י, משמעות "בוא אל פרעה" היא שהקב"ה הולך עם משה - השכינה התחברה למשה בעוצמה רבה, והקב"ה אמר לו "בוא נלך יחד".
אילו היה משה הולך לבד, היה נאמר "לך אל פרעה". הביטוי "בוא" מלמד שהקב"ה מתלווה אליו, כי הליכה לבד הייתה מסוכנת בגלל השפעת הטומאה והרוע של פרעה - שהרי כל מגע עם אנשים רעים משפיע לרעה. לכן הקב"ה אומר למשה "בוא", כלומר "אני איתך", והם הולכים יחד אל פרעה.
חכמינו מלמדים שעשר המכות במצרים נערכו בסדר יורד - ממכת דם בראש ועד מכת בכורות בסוף. מכת דם הייתה הקלה ביותר, ואחריה הגיעו מכות קשות יותר: צפרדע, כינים וכן הלאה, עד למכת בכורות שהייתה החמורה מכולן. ככל שירדו המכות, הן נעשו חמורות יותר, בדומה לאדם המפעיל לחץ - מתחיל בעדינות ומגביר בהדרגה.
נשאלת השאלה: מדוע דווקא עשר מכות? מדוע לא עשרים ושש כמניין שם הוי"ה, או כל מספר אחר?
התשובה, כפי שמסבירים חכמינו, קשורה ליסוד חשוב: המשנה קובעת "בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם", ולצד עשרת המאמרות ישנם עשרת הדיברות מצד הקדושה. כנגדם קיימים עשרה כוחות טומאה, כפי שנאמר "זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים". כלומר, לכל דיברה בעשרת הדיברות יש מאמר מקביל בבריאת העולם, וכנגדם קיים כוח טומאה.
אולם סדר ההקבלה במכות מצרים הוא מיוחד. המכות, שהיו מהקל אל הכבד, אינן מקבילות ישירות לסדר המאמרות והדברות. מכת דם, שהייתה הקלה והחלשה מבין המכות, אינה עומדת כנגד המאמר הראשון והחשוב "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים", או כנגד הדברה הראשון והמשמעותי "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".
במקום זאת, יש להפוך את סדר ההקבלה: הדברה הראשונה והחשובה"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" והמאמר הראשון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים" מקבילים דווקא למכה האחרונה והחזקה ביותר - מכת בכורות. ואילו מכת דם, שהייתה הראשונה בסדר המכות, מקבילה לדברה האחרון בעשרת הדברות ולמאמר האחרון במאמרות.
כך נוצרת הקבלה מושלמת בין עוצמת המכות לחשיבות הדברות והמאמרות, אך בסדר הפוך - ככל שהמכה חזקה יותר, היא מקבילה לדברה ולמאמר חשובים יותר. זהו מבנה מיוחד שמשקף את תהליך שבירת הטומאה המצרית אל מול בניין הקדושה.
על פי הבנה זו, מתגלה יסוד חשוב בשיחה האחרונה בין משה לפרעה, שהתרחשה במכת חושך. המכה הזו הייתה מחולקת לשני שלבים: שלושה ימים של חושך מתון, ואחריהם חושך כבד יותר. כשמשה מבקש שוב לשחרר את בני ישראל, פרעה מגיב בתקיפות יוצאת דופן: "לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת".
נקודה מיוחדת מתרחשת כאן: בכל המכות הקודמות, משה היה יוצא מחוץ למצרים כדי לקבל נבואה, שכן מצרים הייתה מלאה בגילולים וטומאה. אולם במכת חושך, לראשונה, הוא עומד בבית פרעה עצמו כשהוא מתנבא על מכת בכורות: "כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..."
מדוע דווקא כאן משה מתנבא בתוך בית פרעה? ההסבר נעוץ במהלך המכות: כל מכה שירדה על מצרים הפחיתה מכוח היצר הרע והטומאה. מכת דם הפחיתה מעט, צפרדע עוד קצת, וכך הלאה, עד שבמכת חושך הגיעה נקודת מפנה. מכת חושך, המקבילה לדיברההשנייה "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", שברה את תפיסת האלוהות המדומה של פרעה.
כשפרעה חש שכוחו נחלש משמעותית, הוא הגיב באלימות כלפי משה. אך דווקא תגובה זו הראתה למשה שהטומאה נשברה, ולכן יכול היה להתנבא בבית פרעה על מכת בכורות - המכה שמקבילה לדיברה הראשונה והחשובה "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" ולמאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים". משה הבין שעוד רגע קט יתמוטטו כל עשרת כוחות הטומאה של פרעה, אלה שעמדו כנגד עשרת הדברות ועשרת המאמרות והוא עומד ומתנבא בבית פרעה במקום שהיה עד לא מכבר מעוז הטומאה, על ההתגלות האלוקית המופלאה שעומדת להתרחש במצרים עד שאיש לא יערער עוד על מציאות ה' והנהגתו את עולמו.