הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית ההוראה ארזי הלבנון, מתייחס לפרשת בשלח ומצביע על הדמיון המדויק בין סיפור יציאת מצרים לבין המציאות העכשווית של ישראל. לדבריו, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והתורה מעניקה לנו תובנות על התנהגותם של אויבינו - אז והיום.
הרב טחן פותח בשאלה המתבקשת: מדוע נפתחת הפרשה במילים "ויהי בשלח פרעה את העם" ולא ב"והיה בשלח", ביטוי המשדר שמחה? הרי מדובר ביציאת מצרים, רגע הגאולה של עם ישראל! האור החיים הקדוש מסביר שסיבת הדבר היא שפרעה לא שלח את עם ישראל מרצונו החופשי, אלא אולץ לכך על ידי הקב"ה. פרעה חשב שהוא זה ששחרר את עם ישראל, ובשל כך התחרט במהרה ויצא לרדוף אחריהם - מה שהוביל לאובדנו ולחיסול מצרים כמעצמה.
הרב טחן מקביל את האירועים ההיסטוריים לימינו: גם היום אנו רואים איך האויבים שלנו משחררים בני ערובה לא מתוך חרטה, אלא מתוך כפייה ולחץ חיצוני. בדיוק כמו פרעה, המחבלים אינם מכירים בכישלונם ואינם מקבלים עליהם אחריות, אלא רואים את עצמם כמי ששולטים בסיטואציה. הם משחררים את החטופים כאילו זהו רצונם, וכך ממשיכים בתחושת כוח, בתחושת ניצחון מדומה, ובעיקר - במרדנותם.
הרב טחן מסביר שאילו המחבלים היו מבינים שהם מובסים, אילו היו מודים בטעותם, מקבלים אחריות ומוכנים לשיקום אמיתי - היה אולי מקום לשיח. אך כאשר הם עדיין עומדים במרדם, גאים ב"שחרור" שהם עצמם כביכול ביצעו, אין אפשרות לשום הידברות.
במצב כזה, מסביר הרב טחן, אין ברירה אלא להגיע למסקנה הבלתי נמנעת: כשאויביך אינם מסוגלים להכיר בתבוסתם ולהפנים את משמעותה - הם חייבים להיכחד. גם פרעה, לאחר שהוכה שוב ושוב במכות מצרים, לא הפנים את המסר - ובסוף טבע בים סוף יחד עם צבאו.
כך גם היום, כאשר המחבלים משדרים לעולם שהם "מנהלים את המשבר", כשהם מרגישים שהם "משחררים חטופים" מתוך עוצמה ולא מתוך כניעה - העולם מבין שאין עם מי לדבר. לכן, לא מפתיע שהנשיא האמריקאי עצמו אומר בגלוי כי הפתרון היחיד למצב הוא השמדת המחבלים והשליטה המוחלטת על השטח.
הרב טחן מסיים בתובנה עמוקה: התורה היא תורת אמת, והיא חיה וקיימת בכל דור ודור. הסיפור של פרעה והמרדף אחרי בני ישראל אינו רק סיפור היסטורי - אלא מודל שחוזר על עצמו פעם אחר פעם בהיסטוריה של עם ישראל מול אויביו. גם אז וגם היום, כאשר רשע לא מכיר בכישלונו, אלא מתעקש לראות את עצמו כמנצח - סופו להיות מובס באופן מוחלט.
התורה מספקת לנו את התשובות לא רק לעבר, אלא גם להווה ולעתיד. מי שמתבונן בפרשת השבוע - מבין בדיוק לאן הדברים הולכים.