צפו: מנהיג אמיתי חייב להקריב את עמו לעם

פרשת יתרו נפתחת בסיפורו של יתרו, כהן מדיין וחותנו של משה רבנו, אשר שמע על כל הניסים שנעשו לעם ישראל בצאתם ממצרים. הכתוב אומר: "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו". לכאורה, ניתן היה לצפות כי הסדר יהיה הפוך - שיתרו ישמע תחילה על מה שעשה ה' לישראל ורק לאחר מכן על משה רבנו, שהרי עם ישראל הוא העיקר. אך הכתוב בחר להציג זאת דווקא כך, ומשמעות הדבר עמוקה.

הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית ההוראה ארזי הלבנון, מסביר כי יתרו, כאיש משפחה, הרגיש קודם את הקרוב אליו ביותר - את חתנו, משה רבנו. תחילה הוא מתייחס למה שנעשה למשה, ורק אחר כך לעם ישראל. יתרו הגיע עם בתו ציפורה ונכדיו, וכשמשה מציע לו להישאר, הוא מסרב ואומר: "אלך אל ארצי ואל מולדתי". יתרו רואה עצמו קודם כל כחלק ממשפחתו הפרטית, ואילו משה רבנו - המנהיג, רואה עצמו קודם כל כמשרתו של עם ישראל.

הרב טחן מדגיש כי הנהגה אמיתית מחייבת הקרבה אישית מוחלטת. משה רבנו עמד יום ולילה לשירות העם: "ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב". הוא כלל לא הרגיש את עצמו, לא את צרכיו האישיים ולא את עייפותו. רק יתרו הבחין בכך והזהיר אותו: "נבול תיבול". אך משה, במסירותו הטוטאלית, לא ראה זאת.

כאן ניכר ההבדל בין אדם רגיל, רם מעלה ככל שיהיה, לבין מנהיג אמיתי כמו משה רבנו. יתרו - אדם חכם ומכובד, פועל מתוך תחושת משפחתיות ודאגה לקרוביו. משה רבנו, לעומתו, הוא מנהיג שמקדיש את חייו לעם. הוא אינו רואה את עצמו כלל, אלא את שליחות הנהגת ישראל בלבד.

הרב טחן מסכם כי מנהיגות דורשת ויתור אישי עצום. כאשר אדם מקבל על עצמו להנהיג ציבור, עליו לדעת שהוא שם את עצמו בצד - את משפחתו, את רצונותיו ואת צרכיו האישיים. זו הייתה גדלותו של משה רבנו, וזהו הלקח שניתן ללמוד ממנו לדורות.