"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר"
בעומדנו להתבונן בפרשת השבוע, ראוי לשים לב לדקדוק לשון הכתוב ולהעמיק בהוראתו. בפרשתנו אנו מוצאים את דבר השם יתברך למשה רבנו: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר". הקדוש ברוך הוא מנחה את משה באופן ייחודי להורות לבני ישראל שיביאו שמן זית למשכן.
בהתבוננות מעמיקה, אנו מבחינים בדבר פלא: ישנם שני מקומות בתורה שבהם הקדוש ברוך הוא מצווה את משה באופן אישי וייחודי שהוא עצמו יורה לבני ישראל לקיים מצוות מסוימות. הראשונה היא הבאת שמן למנורה, כאמור בפסוק שהזכרנו, והשנייה היא הקרבת קורבן התמיד, שהיו מקריבים יום יום במשכן ובמקדש.
לנוכח זאת, מתעוררות שאלות יסודיות המחייבות עיון. ראשית, מדוע דווקא שתי מצוות אלו - שמן למנורה וקורבן התמיד - נבחרו להיות מצוות שמשה רבנו בעצמו יֵאָמֵר עליהן "וְאַתָּה תְּצַוֶּה", ולא מצוות אחרות מרבות שנצטוו בהן ישראל? שנית, מהו הטעם שדווקא משה הוא זה שיצווה את בני ישראל על קיום המצוות הללו דווקא?
בהעמקת העיון, נראה לבאר באופן זה: קורבן התמיד מייצג הוצאה כספית יומיומית והתחייבות מתמדת. כאשר אדם תורם פעם אחת ודי, הרי זה דבר שנקל לאדם לעשותו, שכן הדבר נעשה באופן חד-פעמי, והסיפוק שבנתינה מצוי אז במלואו. אולם כאשר אדם נדרש לתרום יום יום, רגע אחר רגע, ואפילו כאשר סך כל תרומותיו זהה לסכום שתרם פעם אחת, הרי דבר זה קשה לאדם לאין שיעור. שמן למנורה פירושו להביא בכל בוקר שמן לבית המקדש, וקורבן התמיד משמעו להביא קורבן יום יום, ללא הפסקה וללא היתר לשינוי.
אלו הן אפוא מצוות יומיומיות שמחייבות תרומה ומחויבות מתמדת. מחויבות כזו, שהיא מתמדת ובלתי פוסקת, היא מן הדברים הקשים ביותר לטבע האנושי. אומר אפוא הקדוש ברוך הוא: מצוות אלו, שהן יומיומיות ומתמידות, ולפיכך קשות לאדם לקיימן, דווקא בהן "וְאַתָּה תְּצַוֶּה". דווקא משה רבנו הוא שיצווה על שתי מצוות אלו, משום שלמשה רבנו היה כוח מיוחד שלא הייתה בו תאוות ממון. לא הייתה בו תאווה לכסף ולהון עולם, ומשום כך היה לו כוח יתר על כל אדם לבקש ולדרוש צדקה של שמן למנורה וקורבן התמיד.
ומכאן אנו למדים יסוד גדול, שראוי לכל אדם להתבונן בו: אדם שאין לו תאווה לדבר מסוים, יש לו כוח של שליטה וריבונות על אותו דבר. לעניין זה מובא סיפור מאלף על אדמו"ר נודע שפגש את חברו, אדמו"ר אחר. שאל האדמו"ר השני את חברו האדמו"ר הראשון: "כיצד זה שכל העולם באים אליך ומעניקים לך צדקה בשפע, ואילו לי אינם נותנים צדקה בשיעור שנותנים לך? והלא שנינו דומים זה לזה: שנינו תלמידי חכמים מופלגים, לשנינו יש זכות אבות מרשימה. מדוע אפוא לך ניתנת צדקה ברוחב יד, ואילו לי אין ניתנת צדקה בשיעור דומה?"
השיב האדמו"ר הראשון לחברו תשובה מאירת עיניים: "דע לך, שמה שמצוי באדם משפיע על זולתו. זוהי הסיבה שחז"ל מזהירים אותנו במסכת אבות: 'הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע'. כאשר אדם מצוי בקרבת אדם רע, אותו אדם רע משפיע עליו לרעה, וכאשר אדם מצוי בקרבת אדם צדיק וישר, אותו צדיק משפיע עליו לטובה.
"ואני", המשיך האדמו"ר, "אין בי תאוות ממון כלל. כל ממון שמגיע לידי, אני מוציאו מיד לצדקה ולמעשים טובים, ואינני משאיר אותו ברשותי. אין בי חמדת הון, ואין בי תאוות ממון.
"לפיכך, כל אדם שנמצא בקרבתי, יורדת מליבו תאוות הממון, ובעמדו לצדי, הוא מעניק לי את ממונו, שכן אני, בהשפעתי עליו, מסייע לו להשתחרר מתאוות הממון שבו. אולם אתה", פנה האדמו"ר לחברו, "אתה מבקש בליבך שהממון יישאר ברשותך, ולפיכך אתה משפיע על הבאים בצילך שגם הם יבקשו בליבם שהממון שברשותם יישאר אצלם. זוהי הסיבה שכל הבאים אליי נותנים בידי צדקה בשפע, ואילו אצלך אינם נוטים לתת צדקה בשיעור דומה".
זוהי בדיוק הסיבה שהקדוש ברוך הוא ציווה את משה רבנו על המצוות הללו. הצדקה עבור השמן והצדקה עבור הקורבן היא צדקה שקשה לאדם לתת, שכן היא יומיומית ומתמדת. לפיכך דווקא משה רבנו, שאין בליבו תאוות ממון, הוא זה שיצווה את בני ישראל על מצוות אלו.
מכאן עלינו ללמוד שעל האדם לגבור על תאוותיו. על האדם לדעת שאם הוא נכנע לתאוותיו והולך בדרכן, הרי כל חייו הופכים לחורבן נורא. יצר הרע והתאוות הארציות מושכות את האדם למקומות ולמעשים קשים ביותר, והאדם נדרש לשלוט בנפשו ובמאווייו, לבל ייגרר אחר מצוות יצרו הרע ואחר התאוות הזרות המפתות את לבו.
ומידה טובה מרובה - השולט על יצרו, שולט על העולם.