בפתיחת פרשת "אחרי מות" התורה מתארת את מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, בלשון שמזמינה עיון עמוק: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" — התקרבו לפני ה', ודווקא בגלל הקרבה הזו - מתו.
שאלה עמוקה עולה כאן: האם ההתקרבות לה' מסוכנת? והרי כל מהותנו היא לשאוף לדבקות, לקרבה לבורא עולם. איך ייתכן שהתוצאה של התקרבות תהיה מוות?
בפירוש עמוק שמובא בשם האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, מוסבר הסוד הטמון בקרבה שאינה במקומה. רעיון זה שזור בדברי חז"ל במסכת כתובות (ק"ג ע"ב), שם מצווה רבי יהודה הנשיא את בנו: "זרוק מרה בתלמידים".
מה משמעות הציווי הזה? הרב פינטו הביא מדבריו של הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב זצ"ל שמבאר: קבלת האור נעשית דווקא מתוך ריחוק. כך בטבע - הלבנה מקבלת את אורה מהשמש ככל שהיא רחוקה ממנה, אך ככל שהיא קרובה מדי, אורה נחלש. כך גם בין תלמיד לרבו: אם התלמיד מרגיש קרבה יתרה, הוא עלול לזלזל, לפספס, להפסיק להיות כלי קיבול.
רק כאשר יש יראה - יש קבלה. דווקא כשתלמיד חש ריחוק מסוים מרבו, הוא זוכה ליראה פנימית, לחשק לקלוט, לצימאון של אמת. לכן אמר רבי "זרוק מרה" - צור מעט ריחוק, שמור על גבולות, כדי שהתלמידים לא יהפכו חברים אלא תלמידים. כך הם יקבלו את תורתך.
הרב פינטו מסביר שזה עומק דברי התורה על בני אהרן: "בקרבתם לפני ה'" — הם ביקשו קרבה ללא גבולות, דילגו על היראה, על הצמצום, והתוצאה הייתה קטסטרופלית. הם פרצו למקום שלא שייך להם - ונשרפו.
על זה אומרת התורה: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו… ואותו תיראו… ובו תדבקון", הסדר ברור: רק לאחר שיש יראה — אפשר לדבוק. לא קירבה מתוך קלות ראש, אלא קרבה שמגיעה אחרי מבט של התבטלות.
זהו לקח נצחי עבור כל יהודי, סיכם הרב פינטו, יש קרבה שמקרבת, אך יש קרבה שמרחיקה. כדי להיות קרוב באמת - צריך לדעת גם לשמור מרחק. הקרבה הגדולה ביותר נולדת מתוך יראה. מתוך זה, אפשר לקבל באמת, להתמלא באור.
וכך גם בעבודת ה' - לא כל התלהבות מידית היא נכונה. לפעמים, דווקא כאשר האדם עומד בענווה, ירא ונרגש - הוא זוכה לדבקות אמיתית.