פרשת בהר פותחת בפסוק מעורר מחשבה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור". המילים הללו, שכביכול אינן חריגות בנוף המקראי, עוררו את שאלת רש"י המפורסמת: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" אם כל המצוות ניתנו בהר סיני, מדוע דווקא מצוות השמיטה מזוהה כל כך עם המקום הקדוש הזה?
תשובתו של רש"י ידועה: כשם שנאמרו פרטי ודקדוקי מצוות שמיטה בסיני, כך כל המצוות כולן נמסרו על פרטיהן ודקדוקיהן באותו מעמד. אך עדיין, שואל האור החיים הקדוש, מדוע נבחרה דווקא מצוות שמיטה להיות המודל לכך? הרי ניתן היה לקחת כל מצווה אחרת - לדוגמה, כיבוד אב ואם - ולהעביר דרכה את המסר הכללי, שכל פרטי ההלכה ניתנו במעמד הר סיני.
כאן מונחת תשובה עמוקה, המחברת בין התורה, עם ישראל וארץ ישראל.
לדברי הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא וראש בית ההוראה ארזי הלבנון, מצוות שמיטה עוסקת לא רק בעבודת האדמה - אלא בהגדרת הבעלות. השמיטה מלמדת שהאדמה איננה רכוש פרטי, אלא פיקדון מהקב"ה. אחת לשבע שנים, היהודי עוזב את שדותיו, פרנסתו ומפעל חייו - ומשיב את הקרקע לבעליה האמיתיים, לבורא העולם. זוהי הצהרה לאומית ורוחנית כאחד: הארץ הזאת איננה שלנו אם איננו שומרים את דבר ה'.
מכאן מסביר הרב טחן, כי בעלותנו על ארץ ישראל איננה מובנת מאליה. היא תוצאה של ברית. ברית המחייבת אותנו לדבוק בתורה - בכללותיה, פרטותיה ודקדוקיה. כאשר עם ישראל שומר את התורה - התורה שומרת עליו. אך כשהדבר מתרופף - גם האחיזה בארץ עלולה להתערער.
הדבר ניכר היטב גם במציאות ימינו. כאשר לימוד התורה פורח, כשהציבור מתחזק בקיום מצוות - אנו זוכים ליציבות, לברכה, ולחיזוק מעמדה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. אך כאשר מתרופפת המחויבות - אנו עדים להתעוררות של עוינות כלפינו: הכפשות, דו-פרצופיות מוסרית מצד מדינות העולם, עלילות שווא - כל אלו אינם תופעות חיצוניות בלבד. לעיתים, הם תמרור אזהרה מהשמיים.
לכן, דווקא השמיטה - המצווה המחברת בין אמונה, הלכה וריבונות - נבחרה להיות זו שמזכירה לנו את הר סיני. דרכה נלמד, כפי שמדגיש הרב טחן, כי קיום התורה הוא התנאי המרכזי לבעלות אמיתית על ארץ הקודש.
כשם שהקרקע שובתת אחת לשבע שנים - כך גם עלינו לשוב ולבחון, אחת לכמה זמן, את שורש אחיזתנו בארץ. התשובה טמונה תמיד באותו מקום - בסיני. במעמד, בתורה, ובברית בינינו לבין ריבונו של עולם.