חג השבועות הוא רגע מכונן בזהות היהודית - לא רק כיום שבו קיבלנו את התורה, אלא כיום שבו התורה נמסרה לנו באמת. לא רק שמענו את דבר ה', אלא קיבלנו אותו לידינו. מעתה, התורה לא רק בשמים - היא הופקדה בידי בני האדם.
הקב"ה בחר להפקיד את האוצר היקר ביותר שברא - התורה - בידי העם, דרך משה רבנו, שקיבל את הלוחות בהר סיני והעביר את המצוות וההוראות לעם ישראל. המודל שנקבע אז ממשיך עד ימינו: התורה מועברת דרך חכמי הדור, דרך לימוד, הבנה, פסיקה והכרעה הלכתית אנושית.
וכך נפסק: אם רב פוסק הלכה מתוך הבנה וידיעת התורה - יש ללכת אחריו. אך אם יאמר שפסיקתו נובעת מנבואה - אין לקבל אותה. "לא בשמים היא", אומרת התורה (דברים ל'), וכך מלמדת הגמרא - לא הנס קובע, אלא השכל והעמל בלימוד.
העיקרון הזה מגובה בפסוקים מפורשים בספר דברים (פרק י"ז), שם נצטווינו לשמוע "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" ולנהוג על פי הוראותיו, "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". סמכות ההכרעה - ביד החכמים שבדור, גם אם דבריהם נראים לנו תמוהים.
אבל מה מקור הסמכות הזו? מדוע ניתנה דווקא לאדם?
התשובה נמצאת בסיפור מרתק שמובא בגמרא במסכת שבת (פח:): כשמשה עלה להר סיני לקבל את התורה, המלאכים מחו. "מה לילוד אישה בינינו?" שאלו. "האוצר הגנוז שלך - 974 דורות לפני בריאת העולם - תיתן אותו לבשר ודם?". הקב"ה השיב: "ענה להם.". משה פחד. אמר לו הקב"ה: "אחוז בכיסא הכבוד והשב להם."
ואז משה ענה - תשובה מזהירה בעוצמתה. הוא פנה למלאכים ושאל: "מה כתוב בתורה? 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - הייתם במצרים? עבדתם לפרעה?
'לא יהיה לך אלהים אחרים' - יש ביניכם עובדי אלילים?
'כבד את אביך ואת אמך' - יש לכם הורים?
'לא תגנוב', 'לא תנאף', 'לא תרצח' - יש בכם יצר הרע?"
המלאכים נאלמו דום. הם הבינו שהתורה - ככל שהיא אלוקית ונשגבת - נועדה לחיים האנושיים. התורה עוסקת בקונפליקטים, ביצר, ביחסים שבין הורים לילדים, בין אדם לחברו, ביצר הממון, בקנאה, באהבה, בתשובה. כל אלו שייכים לעולם האנושי בלבד.
ולא רק זאת - חכמי המדרש מסבירים שהויכוח לא היה רק על עצם קבלת התורה, אלא על דבר מה עמוק יותר: סמכות ההכרעה. המלאכים מחו על כך שהפרשנות תעבור לאדם. הם ראו בכך פגם - איך דבר אלוקי ייפול לידיים אנושיות?
אבל זו הייתה בדיוק הכוונה: התורה יורדת לעולם - כדי לעלות אותו.
וכאן עולה שאלה יפהפיה: למה ביקש הקב"ה ממשה לאחוז בכיסא הכבוד לפני שענה?
אולי זו אמירה סימבולית: האדם שמקיים את התורה זוכה לאחוז בכיסא האלוקי. קיום המצוות מתוך עמל, מאבק וניסיון - מעלה את האדם, מחבר אותו לקב"ה בעצמו.
המלאכים ראו את האדם כגוף, כיצר - אבל משה הראה להם שהוא מסוגל לגעת בשמים דרך התורה.
במילים אחרות - דווקא החומריות, דווקא הנפילה, היא נקודת המוצא של עלייה רוחנית עצומה. התורה היא הסולם, והאדם - מטפס בו אל השכינה עצמה.
במעמד סיני לא רק קיבלנו תורה - קיבלנו אחריות. התורה נמסרה לנו, לא כטקסט סגור, אלא כמרחב חי ודינמי של חיים, פסיקה, דיון והכרעה. אנו לא מחכים למלאך שיספר לנו את האמת - אנו לומדים, חוקרים, ומתוך כך - פוסקים.
וכך, בכל פעם שאדם יושב ולומד, מכריע ומתלבט - הוא ממשיך את אותה שיחה קדומה, את אותו ויכוח בין שמים לארץ. ומנצח - כמו משה.
הרב שי טחן הוא ראש כולל שערי עזרה בברוקלין ניו יורק, וראש בית הוראה ארזי הלבנון.