בפרשת בהעלותך מתארת התורה את תלונתם של בני ישראל על חוסר הבשר במדבר. הקב"ה מצווה על משה לספק לעם בשר במשך חודש ימים, אך משה מגיב: "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים" (במדבר יא, כא).
האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו הביא את דברי רבינו החתם סופר שמקשה: וכי משה רבנו הסתפק ביכולתו של הקב"ה לפרנס את עמו? הלא הקב"ה זן ומפרנס את כל העולם כולו — "מביצי כינים ועד קרני ראמים". מדוע אם כן משה שואל: "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם"?
התשובה, מסביר החתם סופר, טמונה בלשון הכתוב: "שש מאות אלף רגלי העם" - מדוע נקט "רגלי" ולא "אנשים"? כשהקב"ה נתן לעם ישראל את המן נאמר: "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת" (שמות טז, טז). מי שיש לו יראת שמיים ותאוותו מרוסנת - הוא בבחינת גולגולת, ראש. אך מי שנמשך אחר תאוותיו — יורד לבחינת רגל, תאווה נמוכה ובלתי נשלטת.
לכך התכוון משה רבינו: ברגע שייכנסו לתאווה של בשר, אין לזה סוף. "מי שיש לו מנה - ירצה מאתיים" (קהלת רבה א, יג). יתחילו עם בשר - ירצו יותר; יהיה להם עושר - יבקשו עוד. "הם ירדו מגולגולת של מן לרגליים של תאווה", מסביר האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, "ברגע שהאדם מתחיל בתאוות — הרצון רק הולך ומתרחב".
הרב פינטו מביא דוגמה עכשווית: "הגיע אלי אדם ואמר: 'הרב, יש לי הכול — מטוס, אוניה, בתים בניו יורק, מיאמי וישראל, אבל זה לא מספיק לי. עכשיו אני רוצה לטוס לירח', הוא שילם 40 מיליון דולר והכין את עצמו שלוש שנים לנסיעה הזאת. אין גבול למה שאדם רוצה".
וכך גם בחיי היומיום: אדם נותן לאשתו ולילדיו מכל טוב, אך במקום הודיה — נוצרת תחושת "מגיע לי" ודורשים עוד. "הילד כבר לא מעריך, הולך לבית הספר ומספר שהוריו פוגעים בו. אין סוף לרצונות".
בסיום דבריו מזכיר הרב פינטו את דברי חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד, א). היכולת לשמוח במה שיש היא המפתח לחיים של איזון ואושר. כאשר האדם מתמקד במה שיש לו — הוא מתעלה. אך כאשר עיניו נשואות רק למה שחסר לו — אין סוף לנפילה.