האם אדם שראה טיל בליסטי עושה דרכו אליו - אך ניצל בזכות יירוט מוצלח של מערכת כיפת ברזל - צריך לברך ברכת הגומל? השאלה הזו הפכה בימים האחרונים לדיון הלכתי ציבורי, בעקבות מתקפת הטילים הנרחבת ששיגרה איראן לעבר ישראל.
הרב שי טחן, ראש כולל שערי עזרא בברוקלין וראש בית ההוראה ארזי הלבנון, התייחס לנושא והבהיר: לפי רוב הפוסקים, אין לברך ברכת הגומל על מקרה שבו אדם לא היה בתוך סכנה ממשית ולא נפגע. גם אם הוא חווה את המצב כקרוב מאוד לפגיעה, ההלכה מבחינה בין "כמעט סכנה" לבין סכנה בפועל.
לדבריו, חז"ל קבעו ארבעה מצבים שבהם מברכים את ברכת הגומל: חולה שהבריא, מי שהיה חבוש ויצא ממאסר, יורדי הים, ומי שעבר במדבר. אמנם יש פוסקים שסוברים שגם על מצבי הצלה אחרים ניתן לברך - אך גם לגישתם מדובר במקרים בהם הסכנה הייתה מוחשית וממשית.
הרב טחן הביא את דברי השולחן ערוך שקובע כי במקרים שאינם נמנים בארבעת הסוגים הברכה נאמרת - אם בכלל - בלי שם ומלכות, וגם זאת רק בחלק מהקהילות. לדבריו, גם בקרב האשכנזים הנוהגים לברך בשם ומלכות, במקרים כמו יירוט טילים שלא פגעו בפועל - אין לברך כלל.
הוא ציין את דבריהם של גדולי הפוסקים - השבט הלוי, הגר"מ פיינשטיין והרב ניסים קרליץ - אשר פסקו שמי שניצל ממצב של "כמעט פגיעה", כגון רכב שעצר לידו או טיל שהתפוצץ באוויר, אינו מברך את הגומל. רק אדם שהיה ממש בתוך מקום הסכנה וניצל ממנה - מברך.
גם לגבי ברכת "שעשה לי נס במקום הזה", הבהיר הרב טחן כי יש לברך אותה רק על נס בלתי מוסבר בדרך הטבע. כאשר ההצלה מתבצעת באמצעות אמצעים צבאיים ידועים כמו כיפת ברזל - גם אם הפעלה זו מרגשת ומצילה חיים - אין זו נחשבת לנס הלכתי המחייב ברכה.